יום ראשון, 20 בדצמבר 2015

גם אנחנו אחראים - על דוחות העוני

דוח העוני הראה שעשרים ושניים אחוזים מאזרחי ישראל עניים. 1,709,300 איש. הדוח מראה ששני שליש מאלה נתונים לעוני מתמשך רב שנים, ושלא רק כמות העניים גדלה אלא גם חומרת ועומק העוני גדלו בשנה האחרונה. העניים יותר עניים. לא עבר שבוע ודוח העוני האלטרנטיבי של עמותת לתת, הנוקט בשיטות מדידה אחרות, הראה תמונה חריפה אף יותר- 2.6 מיליון עניים. אלה נתונים כואבים ומדאיגים ביותר שאינם הכרח המציאות. מימדי העוני ועומקו הינם תוצר של מדיניות ולא תופעה מקרית. 

יחד עם זאת, עלינו להיות מודאגים מאוד מכך שהשיח הציבורי סביב העוני עוסק כמעט רק באחריות הממשלתית. במציאות הכלכלית החברתית בה אנו חיים, אנשים בעלי כוח ניהולי וכלכלי הם מעצבי מדיניות לא פחות מחברי כנסת ושרים. ראוי שאנשים אלה יכניסו אל ליבת השיקולים העסקיים והניהוליים שלהם, גם שיקולים הנוגעים במאבק בעוני. אינני מדבר רק על מתן צדקה מתוך סך הרווחים. הכוונה היא לרכוש חומרי גלם ומוצרים ממפעלי פריפריה ישראלים, להנהיג שכר מינימום בארגון הגבוה משכר המינימום בחוק, להעסיק אנשים מאוכלוסיות מועדות לעוני בדגש על ערבים, חרדים ובעלי מוגבלויות, לתת בונוסים בשנה ברוכת רווחים לכלל העובדים ולא רק להנהלה וכד'. ארגון ציונות 2000, שאנו בקולות זוכים ללוות את פעילותו, מציע היום ליווי והכוונה לעסקים הרוצים לעשות זאת. יש להבין כי במבנה החברתי של ישראל כיום, בעלי עסקים ומנהלים בכירים הם מנהיגים חברתיים בעל כורחם ובכוחם ליצור כאן חברה טובה יותר. 

אך לא די גם בהפניית אצבע לבעלי ממון וכח. לעיתים נדמה שאנו עוסקים רק באחריות הממשלתית ובכעס על בעלי הון, גם כדי לחמוק מתחושות אי הנעימות שבאחריות האישית שלנו. ישעיהו הנביא אומר: "הֲלוֹא פָרֹס לָרָעֵב לַחְמֶךָ, וַעֲנִיִּים מְרוּדִים תָּבִיא בָיִת. כִּי-תִרְאֶה עָרֹם וְכִסִּיתוֹ, וּמִבְּשָׂרְךָ לֹא תִתְעַלָּם". צדקה וסיוע לעני היא אחריות אישית של כל אחת ואחד. יחד עם זאת, כסף זה באמת לא הכל. בהמשך הפסוקים אומר הנביא: "וְתָפֵק לָרָעֵב נַפְשֶׁךָ, וְנֶפֶשׁ נַעֲנָה תַּשְׂבִּיעַ" (ישעיהו נח). כסף לעולם לא יוכל להחליף את המפגש האוהב והישיר בין בני אדם. קשישים ערירים זקוקים למישהו לשוחח איתו ולא רק לאוכל. נערים בסיכון זקוקים למבוגר שיחנוך אותם ויעניק להם אמונה וביטחון. ילדים במועדוניות רווחה ישמחו לליווי אישי בלימודים ולדמויות מבוגרות שיעניקו להם תשומת לב ואהבה. מחלקות רווחה בעיריות וארגונים נפלאים במגזר השלישי מנסים לדאוג לכל אלה, ולצרכים רבים נוספים, והם זקוקים למתנדבים. 

מדינה יכולה לראות קריטריונים ומספרים אובייקטיבים. בני אדם יכולים לראות סובייקט. בספר דברים כתוב שיש לתת לאביון "דֵּי מַחְסֹרוֹ אֲשֶׁר יֶחְסַר לוֹ" (דברים טו). חז"ל הבינו מכך שיש להתחשב במתן צדקה בצרכים הסובייקטיבים של הנזקק. עלינו לפגוש באדם ולהבין מה חסר לו. המצוקות הנפשיות שבאות פעמים רבות עם העוני, חשובות לא פחות מאלה החומריות. למעלה מזה, סיפורי חיים שונים מביאים לצרכים חומריים שונים. חז"ל מביאים דוגמא של אדם שהורגל כל חייו לרווחה חומרית וכעת ירד מנכסיו. ברור שמבחינה פסיכולוגית צרכי המחיה המינימלים שלו שונים מאלה של מי שגדל במחסור כלכלי. זה לא פייר, זה רחוק מלהיות עולם אידיאלי, אבל זה המצב. לפיכך, עלינו להעניק לו, לפחות לתקופת הסתגלות, משהו שמתחשב במחסורו "אשר יחסר לו", ולא רק את המינימום האובייקטיבי לצורכי מחיה. זו אחריות שלנו- השכנים, החברים, המכרים, העובדים לצידו במשרד או במפעל.

ניתן כמובן להאריך כאן בדוגמאות, לדבר על צרכנות חברתית ועל מוסדות קהילתיים ועוד, אך דומה שהדברים ברורים. אחריות חברתית אינה מתמצה בהפגנות ועצומות. התגייסות של החברה למען הנזקקים שבה יכולה להוות גם דבק חברתי כולל ולהוסיף משמעות ועומק לחיי כולנו. שוב ושוב אנו שומעים ממתנדבים ואנשים שעושים רבות למען האחר שהם נתרמו מעשייה זו לא פחות ממי שהם ביקשו לסייע לו. בסופו של יום, עלינו לשאול את עצמנו מה כל אחת ואחד מאתנו עושה ויכול לעשות כדי שהדוח של 2025 ייראה אחרת.


יום רביעי, 11 בנובמבר 2015

פרשת תולדות - על חינוך, תאומים ובניית חברה

בפרשת השבוע מגיע יצחק לגיל ארבעים ומתחתן עם רבקה. לאחר עשרים שנות עקרות זוכים השניים להולדת התאומים עשו ויעקב. כאשר גדלים הנערים מסתבר שהם אנשים עם נטיות ומעשים שונים מאוד זה מזה. האחד הופך ל-"אִישׁ יֹדֵעַ צַיִד אִישׁ שָׂדֶה" והשני ל-"אִישׁ תָּם יֹשֵׁב אֹהָלִים". כולנו מכירים את המשך הסיפור ויודעים שבמסורת היהודית הפך עשו לסמל בעייתי של חיי חומר וכוח, ואילו יעקב הפך לאבי האומה ולסמל של חיי רוח. השניים לא רק נפרדו באופיים, אלא התפצלו לשני כוחות הפועלים זה בניגוד לזה במקום זה עם זה. כזכור, יעקב מפתה את עשו למכור לו את הבכורה, מרמה את אביו כדי לקבל את הברכה שיועדה לעשו ולבסוף בורח מעשו המבקש להרוג אותו. סיפור עצוב מעט על התאומים הראשונים בתורה. האם זה יכול היה להיות אחרת?

אני פוגש את סיפורם של עשו ויעקב ממקום מאוד אישי. פרשת תולדות היא פרשת בר המצווה שלי, הגעתי בימים אלה גם אני לגיל ארבעים, ולפני אחד עשר חודשים אף לרעייתי ולי נולדו תאומים. כמי שסיפור עשו ויעקב מלווה אותו ומטריד אותו מבר המצווה, התרגשתי לקרוא היום לראשונה את פרשנותו של הרש"ר הירש לפסוק בו מתחילה ההיפרדות בין השניים. ברשותכם, בשל חשיבות ויופי הדברים האמיצים והנבונים שכתב הרש"ר, אקדיש את עיקר המקום לפרשנות זו ואביא את הדברים כמעט במלואם.

"וַיִּגְדְּלוּ הַנְּעָרִים וַיְהִי עֵשָׂו אִישׁ יֹדֵעַ צַיִד אִישׁ שָׂדֶה וְיַעֲקֹב אִישׁ תָּם יֹשֵׁב אֹהָלִים". 

כותב הרש"ר -  "בשום מקום לא נמנעו חכמינו מלגלות חולשות ושגיאות, קטנות כגדולות, במעשי אבותינו הגדולים; ודוקא על - ידי כך הגדילו תורה, והאדירו את לקחה לדורות. אף כאן, הערה אחת שלהם מרמזת לנו, כי הניגוד העמוק שבין נכדי אברהם מקורו העיקרי היה - לא רק בתכונותיהם - אלא גם בחינוכם הלקוי. כל עוד היו קטנים, לא שמו לב להבדלי נטיותיהם הנסתרות, תורה אחת וחינוך אחד העניקו לשניהם, ושכחו כלל גדול בחינוך: "חנך לנער על פי דרכו" וגו' (משלי כב, ו). יש לכוון את החניך בהתאם לדרכו המיוחדת לו בעתיד, ההולמת את התכונות והנטיות הרדומות בעמקי נפשו, וכך לחנך אותו לקראת המטרה הטהורה, האנושית והיהודית כאחת. התפקיד היהודי הגדול אחד ויחיד בעיקרו, אך דרכי הגשמתו רבות ורבגוניות, כריבוי תכונות האדם, וכרבגוניות דרכי חייהם.

[...] ברית ה' הכרותה עם אברהם, חפצה באומה בריאה, שלמה ורעננה; מטרתה לבנות חיי - עם שלמים על כל צורותיהם הרבגוניות, על - מנת לכוון אותם אל התפקיד הגדול האחד: לשמור דרך ה' לעשות צדקה ומשפט. הכוח והאומץ, לא פחות מהמחשבה והרגש, ימצאו שם את גיבוריהם העובדים לה', ובמקצועות שונים יקיימו כולם את התפקיד הגדול של הכלל.
דוקא משום כך - "חנוך לנער על פי דרכו", חנכהו למטרה הגדולה האחת על פי דרכו המיוחדת לו, בהתאם לעתיד הצפוי לו מנטיותיו. המושיב את יעקב ועשו על ספסל לימודים אחד, ובאותם הרגלי החיים מחנך אותם כאחד לחיי לימוד ומחשבה, - מובטח לו שאת האחד מהם הוא מקלקל. יעקב ישאב ממעיין החכמה בחפץ גובר והולך, ואילו עשו רק יצפה ליום, בו ישליך מאחורי גבו את הספרים הישנים, ויחד אתם תעודת חיים גדולה, שהכיר אותה רק באופן חד - צדדי, ובדרך שמעצם טבעו הוא סולד בה.

אילו העמיקו יצחק ורבקה לחדור לנפש עשו, אילו הקדימו לשאול את עצמם, היאך יכולים גם האומץ, הכוח והגמישות הרדומים בנפש עשו - היאך יכולים כל אלה להטות שכם לעבודת ה', כי אז "הגיבור" שלעתיד לא היה הופך ל"גיבור ציד", אלא ל"גיבור לפני ה'" באמת. יעקב ועשו, על כל נטיותיהם השונות, היו נשארים אחים תאומים ברוחם ובדרך חייהם; עוד מראשית היתה חרבו של עשו כורתת ברית עם רוחו של יעקב; ומי יודע איזה שינוי היה צפוי לקורות הימים על ידי כך. אך לא כן היה: "ויגדלו הנערים", רק משגדלו הנערים והיו לגברים, הופתעו הכל לראות, כי אלה אשר מרחם אחד יצאו, ויחד נתגדלו, נתחנכו ולמדו, היו כה שונים בטבעם ומנוגדים במעשיהם".

הדברים הנפלאים האלה נכונים לטעמי לא רק בחינוך. חברה חפצת חיים המבקשת להיות יציבה ולשרוד, חייבת לחוקק לעצמה מסכת של חוקים אחידים וכללי התנהגות בסיסיים. יחד עם זאת, חברה ששורה בה הברכה, בניגוד לחברה שבה אח גונב את ברכת אחיו, יודעת בצד האחידות לראות את המיוחדות, בצד היחד לראות את הייחודי, ופוגשת פניו של אדם על כל המיוחד שבהם.

זו משימת חיים. לבנות חברה שהמנגנונים שבה יודעים לראות בני אדם. חברה שמערכת החינוך שלה מצליחה לחנוך לנער על פי דרכו. חברה שמנהלי ארגונים בתוכה רואים את פני העובד/ת וגם להפך. לטעמי יסוד חיים זה עובר כחוט השני בשורה של אגדות והלכות בספרות חז"ל שלא אוכל להרחיב עליהם במאמר פרשת שבוע קצר. לראות מי את, לראות מי אתה, לראות מי אני, ולהתייחס לזה באהבה. אם כך בחברה אז כמובן שכך בתוך הבית, בחינוך הילדים, אפילו אם הם תאומים ונראים כה דומים זה לזה. ביום הולדתי הארבעים אני מרשה לעצמי לאחל לרעייתי ולי שנעמוד במשימה הזו עם ילדינו הזאטוטים ולכולנו שנדע לקחת חלק בבנייתה של חברה מבורכת מעין זו.

[המאמר פורסם בעלון קולות, 11.11.2015]


יום שישי, 16 באוקטובר 2015

הרב עובדיה יוסף - יחסו לזרמים הליברלים ועוד

היום (ג' חשוון) מלאו שנתיים לפטירתו של הרב עובדיה יוסף. הרב עובדיה היה אחד מתלמידי החכמים הגדולים של דורו, הן בבקיאותו יוצאת הדופן בש"ס ופוסקים, והן ביכולת הפסיקה המורכבת שלו. הוא היה אדם כריזמטי ביותר (במונחים של ובר הוא הפעיל סמכות מסורתית בצד סמכות כריזמטית ובתקופה בה כיהן כרב ראשי גם הפעיל סמכות חוקית) והיה למנהיגם הרוחני של מאות אלפים אם לא למעלה מזה.

דווקא בשל כך אני סולד עמוקות מהרב עובדיה. לאדם עם יכולות מופלאות שכאלה ובעל השפעה רחבה כל כך יש אחריות ציבורית עמוקה, ולטעמי הרב עובדיה קלקל יותר מאשר תיקן והשתמש בסמכותו לרעה. אתחיל בדברים הידועים יותר ואגיע לפסק הלכה פחות מוכר שלו.

הרב עובדיה עמד מאחורי מפלגת ש"ס והכתיב את דרכה. ש"ס הפכה למפלגה המשמרת את העוני בישראל ומנצלת אותו. ש"ס הפכה למפלגה גזענית ומפלגת שניצלה את המאבק המזרחי החשוב בצורה צינית. ש"ס הפכה למפלגה עם אחוז חברי הכנסת והשרים המורשעים בפלילים הגדול בהיסטוריה של הפוליטיקה הישראלית. ש"ס שמה בראשה עבריין, החליפה אותו בכהניסט סמוי ואז החליפה אותו שוב באותו עבריין. לכל זה אחראי (גם) הרב עובדיה.




אבל זה לא רק זה. הרב עובדיה השתמש בסמכותו הדתית כדי לגרום לאנשים להצביע למפלגתו. שמעתי מחנן קריסטל ששמע מאריה דרעי שהיו מנחיתים את הרב עובדיה לעצרות בחירות במסוק לעיני הקהל על מנת ליצור את התחושה שהוא מגיע משמים עם דבר האל. "הרב עובדיה ירד מהשמיים ויגיד להצביע ש"ס והם יצביעו" אמר דרעי לטענתו של קריסטל. זה הדרדר למצב של הבטחות מטופשות כמו מקום בגן עדן תמורת הצבעה (כך ממש היה כתוב באתר ש"ס) וקמעות. אני יודע שהמשפט הבא שאכתוב הוא חמור מאוד אבל לצערי הוא אמיתי – בעשותו כן עבר הרב עובדיה על האיסור החמור מעשרת הדיברות "לא תשא את שם ה' לשווא" והכשיל את מאמיניו בעבודה זרה.

ובצד כל אלה, הדבר הפחות מוכר שמכאיב לי מאוד הוא שהרב עובדיה התנגד נחרצות לזרמים אחרים ביהדות, ותרם לשנאה וזלזול מצד האורתודוכסים כלפי כל מי שמפתח תפיסה אחרת מהם ליהדותו. פעם אחת נשאל הרב עובדיה ע"י הרב יוסף הררי רפול, ראש ישיבת עטרת תורה בברוקלין, האם מותר מצד ההלכה להרשות לאדם שלימד תורה במשך שנים רבות בבית מדרש קונסרבטיבי ואין ספק בדבר ידיעותיו המפליגות והיותו תלמיד חכם, ללמד בישיבת עטרת תורה. אני מזכיר שהרב הררי רפול גר בארה"ב שם רוב היהודים מזדהים כרפורמים או קונסרבטיבים והיחס בין הזרמים אינו עניין של וכחנות אינטלקטואלית אלא משפיע משמעותית על יחסים שבין אדם לחברו ועל עצם קיומו של העם היהודי כעם. הנה קטע מתשובתו:

"...והנה ידוע שהתלמידים (סטודנטים) הלומדים בבית מדרש לקונסרבטיבים אינם שומרים תורה ומצות, ורובם אינם מאמינים בתורה מן השמים, וסופם מוכיח על תחלתם שהרבנים הקונסרבטיבים מחללים שבת ומכשילים את הרבים ומחטיאים אותם, בכל מיני הוראות מקולקלות, והרב שמלמד אותם הוא לא רק בכלל השונה לתלמיד שאינו הגון, אלא הוא גם גורם להכשלת הרבים, בהיותו מלמד ובוחן אותם, ונותן להם סמיכה לרבנות... והם המרבים מחלוקת בישראל ומכבים נרה של תורה, ומחבלים כרם ה' צבאות... ולאיש אשר אלה לו שהרשה לעצמו לעמוד בראש מוסד כזה ללמד את הסטודנטים האלה תורה, הורעה חזקת יראת שמים ממנו. ואין ללמוד תורה מפיו"*. (שו"ת יביע אומר חלק ז - יורה דעה סימן יט).

הרב עובדיה היה אדם חשוב לציבור רחב מאוד בישראל. לאחר פטירתו גזרתי על עצמי שלא לכתוב עליו מילים קשות מתוך רגישות לאותו ציבור שנמצא באבל. שנתיים אחרי אני מרשה לעצמי להגיד – הרב עובדיה יוסף היה אחת הדמויות הציבוריות הבעייתיות ביותר שחיו במדינת ישראל.

_________________________________________________________________________________

*למבקשים לעיין בתשובה המלאה של הרב עובדיה, הנה היא לפניכם -

יום שישי, 2 באוקטובר 2015

מהלכות סוכה לניהול מחלוקות בחברה הישראלית - לכבוד שבת סוכות

שאלה הלכתית יבשה ובצידה לקח נסתר וחשוב לחברה הישראלית- שמתם סוכה במרפסת או בחצר הבית ואתם יושבים כך שראשכם ורוב גופכם בסוכה אבל שולחנכם בתוך הבית, האם יצאתם ידי מצוות סוכה? הישארו עימי כדי להבין כיצד שאלה זו קשורה לעומק השסעים והמחלוקות בחברה שלנו [אזהרה- המהלך דורש ריכוז...].

בגמרא מובאת אגדה יפה המספרת על כך שלאחר שלוש שנות מחלוקת בין בית שמאי ובית הלל "יצאה בת קול ואמרה אלו ואלו דברי אלהים חיים הן והלכה כבית הלל". שואלת הגמרא: "וכי מאחר שאלו ואלו דברי אלהים חיים מפני מה זכו בית הלל לקבוע הלכה כמותן?", ומשיבה: "מפני שנוחין ועלובין היו ושונין דבריהן ודברי בית שמאי ולא עוד אלא שמקדימין דברי בית שמאי לדבריהן" (בבלי, עירובין יג ע"ב).

מילים רבות נכתבו על עומקם ויופיים של משפטים אלה, המתארים כיצד דעות הפוכות מהוות "דברי אלוהים חיים", ומרמזים שהאמת הגדולה מכילה דעות שונות ואף מנוגדות. ההכרעה ההלכתית מתבצעת פה לכאורה לא לפי מי שצודק יותר, לא לפי מי שמכוון יותר לדברי אלוהים בסיני, אלא לפי מי שצנוע יותר, ויודע ללמוד ואף ללמד את דברי יריביו. בצד עומקם של משפטים אלה (שפרנסו כבר מאמרים רבים), היה זה דווקא המשך הגמרא שעורר בי פליאה גדולה. המילים הבאות בסוגיה הן: "כאותה ששנינו: מי שהיה ראשו ורובו בסוכה ושלחנו בתוך הבית בית שמאי פוסלין ובית הלל מכשירין". מדוע מביאה הגמרא דווקא את המחלוקת הזו כדי להמחיש שהלכה כבית הלל? 

נעקוב רגע אחר מהלך הגמרא. כדי לפתור את המחלוקת בעניין הסוכה מספרים בית הלל שזקני בית שמאי וזקני בית הלל ביקרו את רבי יוחנן בן החורנית ומצאוהו יושב בדיוק כך. נו, אם כך ישב רבי יוחנן כשביקרוהו הרי מכאן ראיה שהלכה כמותם. בית שמאי משיבים להם שהם מעוותים את הסיפור. האמת היא שהזקנים גערו ברבי יוחנן ואמרו לו "אם כך היית נוהג לא קיימת מצות סוכה מימיך". סוף סיפור. בית הלל לא עונים להם.

מדוע מתוך מאות מחלוקות דווקא זו המחלוקת שבוחרים להמחיש דרכה שהלכה כבית הלל? למה בית הלל לא ענו? התשובה החלה להתבהר לי כשפתחתי את הרמבם ואת השולחן ערוך וגיליתי שההלכה נפסקה במקרה זה כ... בית שמאי [**]. אכן, אם ישבת ראשך ורובך בסוכה ושולחנך בתוך הבית כאילו לא קיימת מצוות סוכה מימיך. כותב שטיינזלץ באורח ההלכה: "שהודו להם בית הלל בכך". דווקא בַמַקום בו הגמרא מכריעה שהלכה כבית הלל, מובאת מחלוקת בה הלכה כבית שמאי. למעלה מזה, בהמשך הגמרא מובאת עוד מחלוקת וגם בה הלכה כבית שמאי.

דומני שהגמרא מבקשת להגיד לנו סוד גדול- ההלכה הולכת אחרי מי שיודע להקשיב לאחר, ללמוד ממנו, וכשצריך אז להודות בטעויות ולשנות את דעתו. משמעות העומק של "נוחין ועלובין" היא שכאשר בית הלל חלקו על בית שמאי הם ידעו להגיד בדיוק מה חשב בית שמאי, הם היו מלמדים את דברי בית שמאי ויכלו לנמק את תפיסתו, הם הקשיבו בקשב אמיתי ופתוח לדברי יריבם, ובדיוק כפי שמובא בסיפור הסוכה- הם ידעו לחזור בהם כשצריך. זהו מה שכונה על ידי פילוסופים של העת החדשה "דיאלוג". זוהי היכולת לצמוח מתוך שיח ומחלוקת. 

כיצד נהפוך את המחלוקות הקורעות את החברה שלנו למחלוקות של שמאי והלל? כיצד נהיה לתרבות הנבנית על מחלוקות ולא לתרבות שמתפרקת בגללן?

אני חילוני, שמאלני, ראש בית מדרש פלורליסטי הכולל בתוכו את כל הזרמים החשובים כיום ביהדות. האם אני יודע להקשיב לקולות דתיים, ימניים, כאלה שמדירים זרמים אחרים וסבורים שישנה רק פרשנות אחת לגיטימית ליהדות? ברור לי שאני יודע להיאבק נגד הקולות האלה. ברור לי שאני מרגיש צודק ומתקן עולם כשאני עושה זאת! אבל האם אני מסוגל להיות נוח ועלוב, להקדים את דבריהם לדבריי, להקשיב להם קשב אמיתי ולנסות לבחון איפה אני טועה והם צודקים? 

והם? (אתם?) האם הם מסוגלים להקשיב לי בכנות בלי לכנות אותי כופר ובוגד ולבטל את דבריי? האם בכוחם לבחון איפה אני מביא עימי נקודות של אמת? האם הם בכלל מבינים את תפיסותיי רגע לפני שהם מזלזלים בהם כל כך? ומה לגבי תפיסותיהם של הרפורמים והקונסרבטיבים המהווים רוב ביהודי ארה"ב? 

העורך התלמודי שבחר להמחיש באופן מבריק מדוע הלכה כבית הלל דווקא בעזרת מחלוקת על חג הסוכות בה הלכה כבית שמאי, רמז לנו לדעתי עוד משהו. הסוכה היא מקום ארעי. אנו חשים בה לא בטוחים, אנו יוצאים בה "מהמקום בו אנו צודקים***. לא מספיק לשבת "ראשו ורובו בסוכה" אלא צריך שגם שולחנו יהיה בסוכה. צריך שכל המסובים וכל האושפיזין על כל דעותיהם ומאווייהם ייכנסו רגע למקום ארעי, מקום שחש פחות בטוח ופחות צודק, ודווקא שם יסגלו את הבית הלליות היפה כל כך וילמדו לעשות את אחד הדברים שהכי חסרים היום בחברה הישראלית- להקשיב. 

* מאמר זה נכתב לפני כמה ימים, ערב חג הסוכות. הוא מתפרסם היום בבלוג (לאחר שהסתבר שברגע האחרון הוא לא פורסם ב NRG), בבוקר שאחרי פיגוע נוראי בו נרצחו בני הזוג הנקין לעיני ילדיהם. בתגובות על הרצח הובעו כמובן זעזוע וסלידה עמוקה מהפשע הנוראי הזה מכל קצוות הקשת הפוליטית. יחד עם זאת, היו שחשבו שלאמפתיה האנושית הבסיסית הזו צריך להוסיף כל מיני "אבל", והיו אנשים שהעזו להביע פליאה שבכל גווני השמאל מגנים את הפיגוע ומזדעזעים ממנו והשיא היה באנשי שמאל קיצוני שמאשימים את הנרצחים ביתמות ילדיהם. הרצח כמעט וגרם לי שלא לפרסם את המאמר כי הוא לפתע נראה תפל ולא רלבנטי, אבל אז הבנתי שהוא חשוב מתמיד בשל אותן תגובות של "אבל" ו "פליאות". 

** משנה תורה להרמבם, הלכות שופר סוכה ולולב, פרק ו, הלכה ח; שולחן ערוך, אורח חיים, הלכות סוכה, תרלד, סעיף ד.

*** מִן הַמָּקוֹם שֶבּוֹ אָנוּ צוֹדְקִים,
לֹא יִצְמְחוּ לְעוֹלָם
פְּרָחִים בָּאָבִיב.

הַמָּקוֹם שֶבּוֹ אָנוּ צוֹדְקִים
הוּא רָמוּס וְקָשֶה
כְּמוֹ חָצֵר.

אֲבָל סְפֵקוֹת וְאֲהָבוֹת עוֹשִׂים
אֶת הָעוֹלָם לְתָחוּחַ
כּמוֹ חֲפַרְפֶּרֶת, כּמוֹ חָרִיש.
וּלְחִישָה תִּשָּמַע בַּמָקוֹם
שֶבּוֹ הָיָה הַבַּיִת
אֲשֶר נֶחֱרַב.

(יהודה עמיחי)

למאמר נוסף על חג הסוכות הקליקו כאן
למאמר על קהלת וסוכות הקליקו כאן

יום שני, 28 בספטמבר 2015

חג סוכות - בין בעלנות למימוש עצמי

[מאמר שפרסמתי ב 2009 במעריב, מקפיץ אותו למעלה לכבוד החג]

"בַּסֻּכֹּת תֵּשְׁבוּ שִׁבְעַת יָמִים כָּל הָאֶזְרָח בְּיִשְׂרָאֵל יֵשְׁבוּ בַּסֻּכֹּת" (ויקרא – כג, מב)
. רבא מסביר כך את הציווי – "כל שבעת הימים צא מדירת קבע ושב בדירת עראי" (תלמוד בבלי, מסכת סוכה, דף ב עמוד א). היציאה למגורים בדירת ארעי רעועה פותחת שיחה על מקומם של הממון והרכוש בחיינו. מצוות הסוכה אמורה לנתק אותנו לשבעה ימים מהנוחות והביטחון של בית הקבע. הקירות מוחלפים ביריעות הבד ומוטות הברזל, גג הבטון מוחלף בענפים ועלים הנעים ברוח,  מעל מרחף החשש מגשם, היתושים והזבובים מפריעים לארוחה, וצץ לו לפתע ההרהור המבעית – מה היה קורה לו הייתי צריך לחיות כך כל חיי? אך לפני שאנו מספיקים לשקוע בתסריט נוגה זה, נמוג ההרהור בשפע של סעודת החג המלאה בכל טוב ובידיעה שעוד רגע נכנס חזרה לביתנו החמים. בואו נשהה רגע באותו הרהור, ונתהה על הקשר בין אדם לקניינו ועל אלו החיים בסוכה כל השנה.

יום ראשון, 23 באוגוסט 2015

כולנו (כמעט) צורכים זנות

השתתפתי אתמול בעצרת לזכרה של ג'סיקה, אשה שעסקה בזנות והתאבדה בתליה בחדר שבו מעל עשרה גברים, לעיתים מעל עשרים, חדרו אליה כל לילה. העצרת הזכירה לי את כל "הנתונים" האיומים והמציאות הנוראית שאני יודע עליה מזה שנים. 

נשים העוסקות בזנות יסיימו את חייהם בממוצע סביב גיל 40-45. חלק גדול מהן הגיעו לזנות ממצוקה קשה מאוד ופעמים רבות היו נפגעות של תקיפות מיניות חמורות בילדותן. ברוב הגדול של המקרים המציאות של הזנות היא איומה. היא כוללת מאות זרים שחודרים אליך. היא כוללת הריסה הדרגתית של הגוף והנפש. היא כוללת אחוז מסוים של "לקוחות" שיעברו פתאום לאלימות קשה (כאילו עצם החדירה העשירית בתוך כמה שעות אינה מציאות אלימה דיה). היא כוללת פעמים רבות איומים וסחיטות מצד הסרסורים (כולל מצבים שדה פקטו מכריחים אותך לעסוק בזנות, במילים אחרות- אונס). היא כוללת סביבת חיים שבה קל מאוד להתפתות להתמכרות לסמים קשים ומשם הדרך לסוף קצרה. היא כוללת עוד הרבה תיאורי זוועה שאין לי את הכוחות לכתוב וכל זה כשעוד לא הזכרתי זנות של נוער.

כדי להיאבק במציאות הזו יש המון דברים שצריך לעשות. הם קשורים בהעלאת מודעות, באכיפה, בחינוך, ברווחה, בסיוע סוציאלי, במיגור הסרסורים, בבדק בית פנימי בתוך המשטרה שחלק מאנשיה צורכים בעצמם זנות, במאבק בתעשייה שמגלגלת מיליונים רבים, בהקצאת תקציבים גדולים לתוכניות לשיקום נשים שעוסקות בזנות ועוד ועוד. אבל יש עוד משהו שאפשר לעשות, משהו פחות מדובר והכי אפקטיבי – 

לא לצרוך זנות. 

לרובנו הגדול מאוד זה נשמע קל. הרי אנחנו ממילא לא הולכים לזונות ולא מעלים את זה על דעתנו (אגב, האם אנחנו גם משכנעים את החבר מהמילואים לא לעשות זאת? האם אנחנו עוזבים מסיבה אם הוזמנה אליה חשפנית-יצאנית ולאחר מכן מנהלים שיחה קשה עם החבר שארגן אותה?). אבל האמת היא שזה לא קל בכלל. אני מוכן בחוצפתי להמר שהרוב הגדול של קוראי ואף קוראות מילים אלו צורכים זנות. תהיו איתי עוד רגע כשאסביר. 



יש משהו שכמעט לא דיברו עליו בעצרת אתמול- זנות מצולמת. בואו נגיד שאותה אשה שחודרים אליה עשרות פעמים בכמה שעות, שלעיתים מפעילים כלפיה אלימות מעבר לעצם המעשה, שחשופה לאיומים וסחיטות ואלימות של סרסורים, שחייה במציאות של גיהנום- גם מצולמת. בין שימוש לשימוש, בין התעללות להתעללות, מקלחים ומאפרים אותה והיא נראית מעולה ואז מצלמים אותה. עשרות "טייקים". האם זה משפר את המצב?

פורנוגרפיה היא זנות מצולמת ואחוזים גבוהים מאוד מאלה שקוראים עכשיו את המילים הללו (יותר גברים אך כמובן גם נשים) לוקחים חלק בתעשייה הזו כצרכנים. אנחנו בסה"כ בני אדם ויש לנו יצרים והכל כל כך זמין ורק צריך להקליד מילה וכבר אנחנו רואים סרטון של זנות מצולמת וכמה כוחות צריך כדי לא להקליד את המילה!

אני זוכר את הפעם הראשונה שלי. הייתי בכיתה ח, עוד לא היה אינטרנט, והשכן (המבוגר ממני) בא אלי בחופש, אמר לי לסגור את התריסים והכניס קלטת לוידאו. חלק ממה שראיתי בכלל לא הבנתי. 

רובנו הגדול, אנשי רוח ומורים, אנשי היי טק ומנהלים, אנשי כוח אדם ופקידי ממשלה, רובנו הגדול ללא הבדל דת, גזע ומין צופים בפורנוגרפיה ובכך מפרנסים את המשך תעשיית הזנות המצולמת וההורגת. הפורנוגרפיה משגשגת עם מיליארדי צפיות באינטרנט כל יום. כ 90% מהגברים ומעל שני שליש מהנשים צופים בפורנו. לקח לי שנים לקבל החלטה רצינית שאני מצמצם עד לאפס את הצפייה בפורנוגרפיה. האם יש לנו את הכוחות להפסיק לשתף פעולה עם הזנות המצולמת, זנות שהורגת ומחרבת חיים לא פחות מכל זנות אחרת?

אלו המחשבות שיצאתי עימן מהעצרת הקשה אתמול. הרגשתי חובה לשתף.



סרטון של 'כאן' על הפללת לקוחות זנות



לקריאה נוספת:
על הקשר בין סחר בנשים לפורנו [באנגלית]
הבנאליות של הפורנו, רוני גרוס, עוקץ
על הפורנוגרפיה באתר תודעה
ראיון עם שחקנית פורנו לשעבר [באנגלית]
על התערוכה "היא לא כאן" בבלוג של ורד לי בהארץ
על מסיבות רווקים בבוקרשט [פוסט שלי בפייס]

יום שלישי, 18 באוגוסט 2015

לכבד זה לא להתבטל (תגובה להילה קובו)

קראתי שוב ושוב, האזנתי לסרטון, ומסתבר שזו לא פארודיה- הילה קובו מדברת ברצינות בטור דעה אישי בוואלה! על כך שח"כ זנדברג מבצעת "אפליה אופנתית נגד גברים" באופן שבו היא מתלבשת. קובו סבורה שזה לא יאה לזנדברג "לחשוף את הקעקוע שנמצא על הזרוע שלה בפני גברים מסורתיים ודתיים". כך ממש. לחשוף! על הזרוע!

אי שם בנעורי במערכת החינוך הדתי ובבני עקיבא, לימדו אותי שאשה שלובשת כל סוג של בגד ללא שרוול (שיהיה הכי מכובד, ייצוגי ויפה בעולם) נחשבת למתלבשת חשוף ואפילו פרובוקטיבי. היה לי מוזר שמדי פעם אמא שלי הלכה ככה, אבל לא העזתי להעיר לה. לגבי קעקוע אין מה לדבר- קעקוע הוא סמל לזילות. תחת הקודים הפנים-שבטיים האלה הסתכלתי אז על החברה החילונית שאליה נכנסתי, ומעת לעת הייתי מתאכזב או לפחות מתפלא בראותי נשים שאני מכבד הולכות ללא שרוול. למה הן עושות פרובוקציה? אם גיליתי קעקוע על אחת מהן, נחרדתי- איך לא זיהיתי קודם שהיא חיה בפוזה וכל כולה פרובוקציה וזילות?

התבגרתי מעט. התחלתי להבין שהקודים שהכתיבו לי בנעוריי אינם אמת אובייקטיבית, אלא הם האופן שבו תרבות מסוימת מתנהלת. התחלתי להבין שיש בישראל כמה שבטים ובכל אחד מהם יש מגוון של קודים תרבותיים המייחדים את אותו שבט. למדתי שזה שאשה דתיה הולכת עם שרוולים ארוכים, זה לא יותר ערכי אלא פשוט שונה מהאופן שבו מתלבשת אשה חילונית. 

בטור הדעה שלה אמרה קובו שגברים לא יגיעו למקומות העבודה שלהם במכנס קצר וגופיה. אם כך, תהתה קובו, מדוע נשים כן עושות זאת? הדבר דומה לאמירה- גברים לא יגיעו למקום העבודה שלהם עם שמלה, אם כך מדוע אשה עושה כן? היא עושה זאת כי בקודי הלבוש בחברה שלה שמלה היא לבוש ראוי ומכובד לאשה ולא לגבר, וממש כך בקודי הלבוש של השבט החילוני הישראלי לגבי בגד ללא שרוול.

החברה הישראלית חייבת להתחיל לפתח שיח בין-שבטי המבקש להבין ולכבד את הזולת, ולא רק לבטל אותו ולזלזל בו. אנו צריכים זאת כאוויר לנשימה. אם זנדברג מתלבשת לפי הקודים המקובלים בחברה שלה (קודים של קרוב למחצית מהחברה בישראל!) ואינה מוכנה לאפשר לשבט אחר, למגדר אחר, להשקפה אחרת, לכפות עליה לבוש אחר, אין פה כמובן "אפליה" כלפי "אנשים מסורתיים ודתיים". כאשר הנושא הוא לבוש, הרי שלכבד פירושו שכאשר אני נכנס למרחב הפרטי של הזולת, אני משתדל לא לנהוג באופן קיצוני בניגוד למה שחשוב לו. לכבד אינו בשום פנים שכאשר אני נמצא במרחב הפרטי שלי או ברשות הרבים, אתן לשבט אחר להכתיב לי את הקודים שלו.

ביאליק אמר פעם: "אין אני חושב זאת לאסון שעם ישראל מתחלק לשבטים... ככל אשר ירבו אברינו וענפינו כן יגבר כוחנו, ולא הייתי רוצה כלל וכלל שיבטל לא רק אחד מששים, אלא אפילו אחד מאלף מהאומה; להפך, כל אחד יחיה על פי דרכו ועל פי רוחו, וכל ענף ישא את פריו". בל ננסה להפוך את כולנו לשבט אחד שמתנהל לפי התכתיבים של השמרניים או המסורתיים יותר. זה נכון לגבי לבוש כשם שזה נכון לגבי נושאי זהות רבים ובהם זהותנו היהודית. בואו נקבל באהבה את ריבוי השבטים בחברה הישראלית ונבקר זה את זה כשערכים מהותיים ישברו, כשנפגע משמעותית בזולת, כשבאמת שבט אחד יפלה את רעהו ולא כשחברת כנסת מתלבשת בבגד ללא שרוול. 

[וואלה! דעות, 18.8.15]

יום שני, 3 באוגוסט 2015

די להכלת הקיצוני: ובערת הרע מקרבך

קיים קונצנזוס רחב בחברה הישראלית המתנגד למעשי אלימות ורצח שפלים כמו אלה שהתרחשו בחג האהבה. לא די בהסכמה רחבה זו. המשותף למעשי רצח מעין אלה, גם של איסלאמיסטים קיצוניים וגם של יהודיסטים קיצוניים, הוא שדברים חסרי אחריות שאומרים פעם אחר פעם מנהיגים ואנשי דת שאותם רוצחים מעריצים, יוצרים מצב בו הטרוריסטים האלה סבורים שהמעשה שלהם הוא מעשה 'טוב' ו'נכון'. לצערי הרב, לא קיימת עדיין הסכמה רחבה באשר להרחקה ונידוי של אלה שבדבריהם חסרי האחריות יוצרים ומאפשרים את הרצח. 

אל לנו לדרדר את הדיון הזה למחלוקת שמאל וימין. הרוב המוחץ של הימין הישראלי, גם זה המתנחל, גם זה הדתי, דוחה בשאט נפש וזעזוע מעשי עוולה מעין אלה וחש חוסר נוחות גדול לשמע דברי הבל קיצוניים ומסיתים של כמה מבניו הקיצוניים. עלינו לשלב ידיים ולשרטט את גבולות הדיון הלגיטימי.

על פי המסופר בפרק א בספר בראשית, אלוהים ברא את העולם בדיבור. יכול היה ספר בראשית לספר לנו על בריאת עולם הנעשית במלאכת ידיים, כזו שנעשית במחשבה בלבד ועוד אפשרויות שונות כיד הדמיון.  בחירת התורה לתאר בריאה הנעשית בדיבור היא רבת משמעות. מיד לאחר תיאור זה נכתב כי האדם נברא בצלם אלוהים. האדם ניחן בכוח הדיבור וכשם שאלוהים בורא ויוצר בדיבור, כך ניתן לאדם כוח הדיבור לבנות וליצור בו. 

יכולת הדיבור היא "מותר האדם", ביטוי למהותו הגבוהה המאפשרת לו להתפתח ולפתח, לברוא עולמות ולבנותם. דא עקא- מה שיכול לברוא וליצור, יכול גם לפרק ולהרוס. מה שמעניק חיים, יכול גם לקחת אותם. 




שימוש הרסני בכוח הדיבור, כזה הזורע זרעים של שנאה עמוקה, כזה המבקש לשרטט היררכיה גזענית בה אדם מסוים הוא טמא ושפל רק כי הוא נולד לקבוצה כלשהי, כזה המתיר את דמם של חלק מהאוכלוסייה בשם רעיונות לכאורה נעלים, הוא הצעד הראשון לקראת מעשי אלימות קשים. הדברים מתעצמים כאשר מדובר בהנהגה דתית המדברת לכאורה בשם הדת ובשם האלוהים. עלינו להתאחד בקריאה להחרמה והרחקה של דיבור מעין זה מהחברה שלנו.

הרתיעה מהחרמת דברים של איש רוח או רב המייצג לכאורה את התרבות שלנו מובנת. האם נכון להחרים אדם גדול בתורה? את התשובה החדה לשאלה זו מצאתי בתלמוד. מסופר על תלמיד חכם, גדול בתורה, שהיה חשוד בעבירה ורב יהודה התלבט אם לנדות ולהחרים אותו. לבסוף נכתב שם: "אמר רבי יוחנן מאי דכתיב [מהו שכתוב] 'כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו כי מלאך ה' צבאות הוא'? אם דומה הרב למלאך ה' יבקשו תורה מפיו, ואם לאו אל יבקשו תורה מפיו! שמתיה [בעקבות עצה זו- נידה אותו] רב יהודה" (תלמוד בבלי, מועד קטן, יז ע"א). וכך פסק הרמב"ם: "הרב שאינו הולך בדרך טובה--אף על פי שחכם גדול הוא, וכל העם צריכין לו--אין מתלמדין ממנו, עד שיחזור למוטב" (הלכות תלמוד תורה, פרק ד, הלכה ב).

20 שנה אחרי רצח רבין, שנה אחרי שריפת מוחמד אבו ח'דיר וימים ספורים אחרי שריפת התינוק עלי סעד דוואבשה ודקירתה למוות של שירה בנקי, אין לנו יותר אפשרות להתעלם מכוחו של הדיבור. יש להגיד בבירור- מי שמוכן להכיל דיבור גזעני וקיצוני התומך באלימות וברמיסת הזולת, לוקח חלק בהתהוות הרצח הבא. ישיבה המוכנה לתת במה לרבנים המביעים בעקיפין תמיכה במעשים מעין אלה ומחנכים את תלמידיהם לשנאה כזו, צריכה להיסגר. רבנים ומנהיגים שנותנים רוח גבית לטרור יהודי צריכים להיות מנודים על ידי הימין והשמאל הישראלי כאחד. "ובערת הרע מקרבך".

יום שבת, 25 ביולי 2015

תשעה באב: על מנגנונים ש(לא) רואים אנשים

טור אישי שלי בתוכנית "יומן השבוע" עם ענת דוידוב ברשת ב. לשמיעה -


ולמי שמעדיף/ה לקרוא -

תשעה באב, שחל היום, הוא סמל לחורבן הבית ולכן אבקש לדבר היום על איך לא ייחרב שוב הבית, כשהפעם מדובר בבית הישראלי שלנו, הבית שהולך ונבנה כאן ב 67 השנים האחרונות.

כולם יודעים להגיד שבית המקדש נחרב בגלל שנאת חינם. המקור לכך מופיע במסכת יומא בתלמוד הבבלי. הפעם ברשותכם אתמקד במדרש אחר מהגמרא, מדרש פחות ידוע אבל רלבנטי מאוד למציאות שלנו. רבי יוחנן אומר שירושלים נחרבה בגלל שהלכו בה תמיד לפי התורה. אני יודע שזה נשמע מוזר שאמירה כזו תופיע בגמרא, אבל כך הוא אומר- ירושלים נחרבה משום שדנו בה על פי דין תורה. הגמרא מזדעקת לשמע דברים אלה של אחד מגדולי הרבנים של אותה תקופה. למה אתה מתכוון? מה רצית שיעשו?

הכוונה של רבי יוחנן הייתה שאי אפשר ללכת כל הזמן לפי כללים שכתובים בספר, גם אם לפי השקפתו שלו הספר הזה הוא קדוש. אם רוצים לשמור על הבית צריך במקרים רבים לראות מעבר לספר, מעבר לכללים הנוקשים, צריך לראות את האדם. רבי יוחנן חושב שהלקח הגדול של תשעה באב זה לבנות מנגנונים שרואים בני אדם. כדברי חכמים: "לעולם תהא דעתו של אדם מעורבת עם הבריות"... האם זה מה שאנחנו עושים?

נראה שדווקא השולטים בממסד הדתי בישראל לא למדו את הדברים האלה. ממשלת ישראל החליטה לאחרונה לבטל את רפורמת הגיור, אותה רפורמה שאומנם השאירה את הגיור רק בידיים אורתודוכסיות אבל לפחות הפכה אותו למתון וידידותי יותר. הממשלה גם מבקשת לקדם חוק כשרות חדש האוסר על עסק לכתוב את המילה כשר ללא השגחה של הרבנות, גם אם יש בו רק אוכל כשר. בעיתונות החרדית פורסמה תמונת ממשלת ישראל החדשה רק לאחר מחיקת פניהם של השרות בממשלה. במקום בו מוחקים פנים במקום לראות אותם, נחרבים בתים.

דברים אלה קשורים במקרה קשה במיוחד שארע לאחרונה בעיר רחובות- ראש העיר ביטל טקס בר מצווה לקבוצה של ילדים המתמודדים עם מגבלה על הרצף האוטיסטי והתכוננו במשך חודשים לבר המצווה שלהם, וזאת מאחר שמי שלימד אותם ועמד להנחות את הטקס הוא רב קונסרבטיבי. קשה לדמיין עיוורון לאנשים גדול מזה. על זה נחרב הבית.

האתגר לראות אנשים ולא רק בירוקרטיה קיים כמובן בתחומים רבים. הוא בולט במיוחד בתחומי רווחה שבהם הדרך היחידה של המנגנון לראות את האדם היא באמצעות עובדים סוציאלים אך מספר התקנים לעובדים סוציאלים נמוך כל כך עד כדי שכל עו"ס מטפל במאות תיקים ויכול לראות רק מספרים וכללים. 

אם אנחנו רוצים לשמור על הבית שלנו שלא ייחרב, אם אנחנו רוצים ללמוד מהגמרא את לקחי תשעה באב, עלינו להשקיע מאמצים רבים בבניית חברה בה רואים את האדם ולא רק את הספר. 

אני תקווה שנצליח.

[לטור נוסף שפורסם בשלושת השבועות בשנת 2010 ב NRG מעריב בנושא דומה הקליקו כאן]

יום חמישי, 2 ביולי 2015

פרשת בלק: על הבנאליות של הרוע

בלק המואבי חרד מפני בני ישראל שעומדים להילחם בו. הוא חושב להינצל בעזרת כוחותיו המאגיים של הנביא בלעם ומבקש אותו שיקלל את בני ישראל. בלעם מודיע לו שאת המילים שיגיד ישים בפיו אלוהים, ובכל פעם שהוא מגיע לקלל את ישראל יוצאות מפיו דברי ברכה. רוב פרשתנו, שלושה פרקים, מוקדשים לסיפור זה ואז מגיע לפתע סיפור אחר לגמרי -  
(א) וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בַּשִּׁטִּים וַיָּחֶל הָעָם לִזְנוֹת אֶל־בְּנוֹת מוֹאָב. (ב) וַתִּקְרֶאןָ לָעָם לְזִבְחֵי אֱלֹהֵיהֶן וַיֹּאכַל הָעָם וַיִּשְׁתַּחֲווּ לֵאלֹהֵיהֶן. (ג) וַיִּצָּמֶד יִשְׂרָאֵל לְבַעַל פְּעוֹר וַיִּחַר־אַף ה' בְּיִשְׂרָאֵל (במדבר כה).

המעבר חד וכמעט בלתי נתפס. לפני רגע ראינו כמה מיוחדים וטובים הם בני ישראל וכמה אלוהים שומר עליהם. פסוקים אחדים מוקדם יותר בלעם עוד מברך את בני ישראל ואומר: "מַה־טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ יַעֲקֹב מִשְׁכְּנֹתֶיךָ יִשְׂרָאֵל" (במדבר כד, ה). בלעם מוסיף ומתאר את חוזקם של בני ישראל וכיצד הם ינצחו בכל מלחמותיהם, אנחנו עוד לא מספיקים למצמץ ופתאום – בני ישראל עובדים עבודה זרה. מאיגרא רמא לבירא עמיקתא. 

עבודה זרה היא אחת העבירות החמורות ביותר (ראו מעט על כך בלוח השנה של קולות בחודש הנוכחי). האם אכן רק פסע קטן מפריד בין עבודת אלוהים לעבודה זרה? בין ברכה לקללה? בין יחסי אהבה לזנות?  

הבנאליות של הרוע
רוע מגיע על פי רוב בהיסח הדעת, מתוך קהות חושים ולא מתוך כוונת מכוון. רוע הינו פעמים רבות תוצר לוואי של כניעה ליצרים שאין מטרתם להרע. אהבה לכסף ומותרות, יצר שליטה, מיניות בלתי מרוסנת, רצון להצליח, כל אלה ויצרים רבים אחרים אין יסודם ברע וברצון להרע, אך התמסרות בלתי אחראית אליהם וחוסר מודעות ואכפתיות להשלכותיהם, יכולים להביא לתוצאות קשות. אכן, גם רוע איום ונורא שהשלכותיו איומות הוא פעמים רבות רק תוצאת לוואי, נספח, משהו שקורה כדרך אגב. לכך התכוונה חנה ארנדט בדברה על הבנאליות של הרוע. 

ספורנו, פרשן איטלקי חשוב מהמאה ה-15, כותב בפרשנותו על הפסוקים שקראנו: "תחלת ענינם לא היה לעבוד עבודה זרה כלל אבל היה לזנות בלבד... שכך דרכו של יצר הרע לצאת מרעה אל רעה". בני ישראל לא התכוונו להגיע לאחד החטאים החמורים ביותר במקרא, הם בסך הכל רצו להנות קצת, להשתובב עם בנות מואב. הדברים מזכירים את דברי רב יהודה בשם רב: "יודעין היו ישראל בעבודה זרה שאין בה ממש, ולא עבדו עבודה זרה אלא להתיר להם עריות בפרהסיא". (סנהדרין דף סג עמוד ב). זו כנראה הסיבה שעל המילים "וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בַּשִּׁטִּים" אמר בתלמוד רבי יהושע: "שנתעסקו בדברי שטות" (סנהדרין דף קו עמוד א). מתוך עיסוק בשטות התפתו לנשות מואב, מתוך תאווה לבנות מואב התפתו לעבודה זרה. 

אדם רוצה לנהל עסק רווחי ומוצא את עצמו משלם שכר מינימום למפרנס יחיד של משפחה מרובת ילדים. רוע בנאלי. אדם רוצה להתקדם בעבודה ומוצא את עצמו רומס בדרך את עמיתיו. רוע בנאלי. אדם רוצה לקבל תשומת לב מהסביבה ומוצא עצמו מדבר לשון הרע. רוע בנאלי. אעז ואומר- מדינה רוצה לחיות בביטחון בארץ אבותיה ומוצאת עצמה מחזיקה עם אחר תחת ממשל צבאי במשך 48 שנה. רוע בנאלי. מדינה רוצה להתחבר לשורשי תרבותה ומוצאת עצמה לא מאפשרת לאנשים להתחתן לפי השקפת עולמם. רוע בנאלי. אתם מוזמנים להמשיך לבד את הרשימה. 

וְרָם לְבָבֶךָ וְשָׁכַחְתָּ
כל יום אנחנו עושים רע שלא מתוך ניסיון וכוונה לעשות רע. ומתי סכנת קהות החושים ורוע הבנאלי נמצאת בשיאה? כשממש טוב לנו.

עם בטוח בעצמו, יהיר, שזה עתה ניצח במלחמה, שאפילו בלעם מנבא שהוא ינצח במלחמות הבאות, עם שהכל מתחיל ללכת לו בקלות, עלול לאבד תוך רגע את גבולותיו ואת יכולתו לשלוט בעצמו. המעבר החד בפרשתנו בין הברכה לקללה, בין עבודת אלוהים לעבודה זרה, אינו מקרי. התורה חוזרת שוב ושוב על הסכנה הטמונה בכח ובהצלחה של בני ישראל – "וְרָם לְבָבֶךָ וְשָׁכַחְתָּ אֶת־ה' אֱלֹהֶיךָ הַמּוֹצִיאֲךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים" (דברים ח, יד). קשר עמוק מצוי בין רוממות הלב ל "וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בַּשִּׁטִּים וַיָּחֶל הָעָם לִזְנוֹת אֶל־בְּנוֹת מוֹאָב". 

גשר של יהירות ובנאליות מוביל מרוממות הלב לעבודה זרה ולרוע בנאלי. אני מאחל לנו שבשעה שאנו אך מבקשים לחיות את חיינו, ליהנות ולהצליח, נדע לזהות את הרוע הבנאלי המאיים ולהדוף אותו בהרבה עשיית טוב, לחוש בקהות החושים ולהדוף אותה ברגישות ואכפתיות, שנדע לשיר "מַה־טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ יַעֲקֹב מִשְׁכְּנֹתֶיךָ יִשְׂרָאֵל" ובאותה עת לדאוג לטוב של עשיו ושאר העמים. שבת שלום.

[פורסם בעלון קולות, 2.7.15]

יום שישי, 5 ביוני 2015

יהדות חילונית וצה"ל

[בשנת 2012 התפרסם מאמרי "יהדות חילונית וצה"ל" בספר "בין הכיפה לכומתה – דת, פוליטיקה וצבא בישראל" בעריכת ראובן גל, עורך משנה תמיר ליבל, ובהוצאת מודן. לרגל החלטתו החשובה של הרמטכ"ל אייזנקוט לצמצם את סמכויות הרבנות הצבאית בתחום החינוך לתודעה יהודית, החלטתי להעלות את המאמר לבלוג. אזהרה- המאמר ארוך מהרגיל בבלוג זה... קריאה מהנה]


הצהרת כוונות
במציאות הישראלית המיוחדת, שבה הצבא הוא צבא העם והשירות בו הוא שירות חובה, נפגשות שאלות של זהות וחינוך עם שאלות של ביטחון וכוח. טענתי המרכזית במאמר זה היא, שמאחר שצה"ל הוא ארגון ממלכתי שהשירות בו חובה, הרי שאסור להפלות בו בין זהויות מסוגים שונים. לאור כך, מוטלת על מפקדי הצבא החובה והזכות לבטא בתכני החינוך, בריטואלים ובטקסים הצבאיים קשת של זהויות יהודיות ואף לתת מקום לזהויות לא יהודיות של החיים במדינה בכלל ושל המשרתים בצבא בפרט. אף כי, כאמור, בצה"ל משרתים גם חיילים לא יהודים (מוסלמים, דרוזים, נוצרים ואחרים), במאמר זה אתמקד בכל הקשור לקשת הזהויות היהודיות ואתייחס לזהויות לא יהודיות בקיצור בלבד. 
על קשת הזהויות היהודיות בצבא לשקף את הגישות המרכזיות הקיימות כיום כלפי היהדות בעם היהודי בתפוצות ובארץ, וכן את הגישות המופיעות בכתבים המרכזיים של אבות הציונות. מאחר שרוב אזרחי ישראל הבוגרים, ודאי אלה המשרתים בצבא, מגדירים את עצמם חילונים, ומאחר שגישה חילונית ליהדות עמדה בבסיס הפעילות והכתיבה של חלק גדול מאבות הציונות, הרי שבמרכז הגישה המציגה פלורליזם רעיוני לגבי יהדות, יש להציב את ביטויה של היהדות החילונית. באומרי יהדות חילונית, כוונתי לגישה הרואה את היהדות כתרבותו של עם ולאו דווקא כדתו. 
בחלקו הראשון של המאמר, אציג את גישת היהדות כתרבות באמצעות אפיון החילוניות וניתוח משווה של משנת כמה מהוגי הציונות בראשית דרכה, ואשרטט הנחות יסוד וטיעונים מרכזיים העומדים בבסיס גישה זו. בחלקו השני של המאמר, אציג את הבעייתיות שבמצב הנוכחי בצבא, שבו קיים מונופול כמעט מוחלט לגישה הרואה ביהדות דת שמהותה מתבטאת בעבודת ה' על פי ההלכה האורתודוקסית,  ואציג אפשרויות שונות להכנסת יהדות חילונית לשורות צה"ל. 

יסודות החילוניות
התהליך החברתי של חילון (secularization), אשר הואץ מאוד בראשית המאה ה-19, טלטל את העולם כולו. על פי ירמיהו יובל  (2007), אחד המאפיינים המרכזיים של תופעה זו היה הזזת הדת ממרכז הבמה לשוליה. משמעות החיים של החילוני אינה סובבת עוד סביב עבודת האל, יש עניינים רבים בעולם שהם בעלי משמעות עבורו גם בלי קשר לדת, ואילו הדת תופסת תפקיד מצומצם בחייו אם בכלל. החילוניות הביאה לכך שתחומים רבים שהיו נתונים לפיקוח של כהני הדת נחלצו מפיקוח זה וקיבלו עצמאות. הפוליטיקה, האמנות, המדע – כל אלה היו נתונים במהלך ההיסטוריה לפיקוח חמור של שליחי הדת ומיצגיה, והחילוניות העניקה להם אוטונומיה ואי-תלות בכנסייה הדתית. יותר מזה, החילוניות שברה את האמון המוחלט בגורמי התיווך המסורתיים. הכומר כבר אינו יודע מה אלוהים רוצה ממני, הרב כבר אינו יכול להכתיב לי אורחות חיים, הממסד הדתי כבר אינו פוסק אחרון עבורי. 
תופעות אלה נבעו מגורמים שונים ובתוכם שינויים בהלכי מחשבה ורוח. האמונה בהשגחת האל ובחובה לעבוד אותו פוחתת משמעותית, ובחילוניות האתאיסטית היא נעלמת. אצל חילונים רבים, האמונה רק דועכת וסימני שאלה מחליפים את סימני הקריאה שאפיינו את הדוֹגְמוֹת המרכזיות של כל דת.  השגחת האל, משיח, תחיית המתים, עולם הבא, תורה משמים – סביב כל אלה מרחף סימן שאלה, ולעיתים שוללים אותם לחלוטין. בנוסף, החוויה של "קדושה הזורמת מעולם אחר" (יובל, 2007) ומגיעה לעולמנו מתפוגגת. אם יש קדושה, הרי שהיא אימננטית, פנימית לעולם, ולא מגיעה מבחוץ. המחשבה שפיסת אדמה, חפץ, זמן מסוים או אדם כלשהו מקבלים ממדים אונתולוגיים של קדושה, אשר מחלחלת אליהם על ידי גורם אלוהי-רוחני, הולכת ונמוגה. נדמה שבעיקר לזה התכוון מקס ובר  בביטוי הידוע "התפוגגות הקסם".
הסיטואציה החדשה, שבה הדת לא נמצאת במרכז החיים, גורמת לאדם לעמוד מבולבל ונבוך אל מול ההכרח להכריע ולבחור את דרכו ומעשיו בכל רגע. אם אלוהים לא מהווה עוד תשובה לשורה של שאלות קיומיות, הרי שאנו נותרים עם סימני שאלה רבים ומשוועים לכיוון. היטיב לתאר זאת פרידריך ניטשה,  הפילוסוף החשוב מהמאה ה-19, הידוע כאחד ממבשרי החילוניות:

יום רביעי, 20 במאי 2015

תיקון ליל שבועות - הזמנה להרצאות של ליאור טל

במוצאי השבת הקרובה (23.5, ערב ו' סיון) נכנס לו חג השבועות וכל הארץ תתמלא בלומדים ומלמדים אשר עוסקים בתורה ובתרבות העברית כל הלילה. בלינק הזה תמצאו מפה של כל אירועי הלימוד הפלורליסטים לשנה זו.

אני שמח להזמינכם במיוחד לשני אירועים בהם אלמד  - 

21:00 - "תפיסה חדשה של מושג הבעלות - על שמיטה והקשר שלה לחיי היומיום שלנו", קהילת ברית עולם בקרית אונו, בניין ה-MBA של הקריה האקדמית קרית אונו, בחדר 205 - קומה 1, (שימו לב, בניין ה MBA נמצא מחוץ לקמפוס עצמו). לאירוע בפייסבוק.


22:45 - "הצעה חדשה לאיחוי קרעים בחברה הישראלית דרך כלכלה, שמיטה ומאבק בעבודה זרה", הישיבה החילונית של בינה בתל אביב, רחוב יסוד המעלה 61 תל אביב (ליד תחנה מרכזית חדשה). לאירוע בפייסבוק.


חג שמח

יום חמישי, 23 באפריל 2015

עיקרי משנתו הדתית של ישעיהו ליבוביץ


כמה יסודות מתפיסתו הדתית של ישעיהו ליבוביץ על רגל אחת ***

ידע ורצון – משמעות האמונה באלוהים

בתודעת האדם יש את מה שהאדם יודע ויש את מה שהאדם רוצה בו. ליבוביץ טוען כי הדבר המרכזי באדם הוא שאלה שני דברים נפרדים לגמרי. המדע הוא מה שהאדם יודע או חושב שהוא יודע (כמובן שלעיתים האדם חושב שהוא יודע אבל הוא טועה). יש תחומים נרחבים ששייכים לעולם הידע אבל המין האנושי עוד לא יודע אותם ויש כאלה שהוא גם לעולם לא ידע. 

ערך הוא דבר שהאדם רוצה בו, מוכן לשלם למענו מחיר ודוחה מפניו כל דבר אחר. הוא איננו נובע משום דבר שהאדם יודע ואיננו תלוי בדבר כזה.

עולם הידע כולל מושגים כמו- אמת ושקר, יש, הכרח, הכרת עובדות והסקת מסקנות, הסברה, סיבה, אמצעים. עולם הרצון כולל מושגים כמו טוב ורע, נאה ומגונה, יפה ומכוער, ראוי, חיוב, קבלת הכרעות או החלטות, הבנה, כוונה, טעם, תכלית.

יש ארבעה תחומים שנכנסים תחת עולם הרצייה- תחום המוסר, תחום הפוליטיקה, תחום האמונה ותחום האסתטיקה (אם כי הוא מעט שונה מהשאר מאחר והשיפוט של יפה ומכוער הם לעיתים תוצאה של כוח נפשי שאינו רצון מודע).

מאחר ומה שהאדם יודע ומה שהאדם רוצה הם כאמור נפרדים, ומאחר וערך הוא ביטוי של הרצון ולא של הידע, הרי שערך איננו ניתן להנמקה (במובן של הסבר סיבתי) ואיננו זקוק להנמקה. ערך שייך למושגי הטוב והרע לעיל.

קיומו של אלוהים ומהותו של אלוהים בעולם הידע אינם ניתנים להוכחה והם בגדר תחומים שהאדם לא יודע ואולי לעולם לא ידע. "ההוכחות" לקיומו של אלוהים, מאריסטו ועד דקארט, נדחות כולן (כפי שכבר הוכיח קאנט). למילים "אני מאמין באלוהים" אין פשר בעולם הידע.

ההכרעה לעבוד את אלוהים היא הכרעה ערכית. במילים אחרות- היא שייכת לעולם הרצון, הידע איננו משפיע עליה, היא הכרעה ולא מסקנה, היא ערך. הביטוי "אני מאמין באלוהים" זהה לביטוי "אני מכריע לעבוד את אלוהים". לא ניתן לתת הסבר להכרעה לעבוד את אלוהים, זו איננה מסקנה אלא הכרעה. 

אם בביטוי "הכרת ה' השכלית" הכוונה היא להכרה של אלוהים בעולם הידע, הרי שביטוי זה לא רלבנטי להכרעה הערכית הדתית. אם הכוונה היא ל "הכרת ה'" במובן הרצוני, ההכרה של החיוב לעבוד את אלוהים, הכרה שהינה הכרעה, הרי שהיא מרכזית ביותר.

לאור ההפרדה בין שני עולמות התודעה של האדם, אנו משוחררים לסבור כל שברצוננו בעולם הידע הלא-מוכח ואין חיובי אמונה. כבר הכריע הרמב"ם: "כל סברא מן הסברות שאין בה מעשה מן המעשים שנחלקו בה חכמים לא נאמר בה הלכה כפלוני". 

ליבוביץ מפזר סימני שאלה סביב כמה דברים בעולם הידע שנחשבו על ידי חלקים גדולים בציבור ורבניו כיסודות אמונה. הוא מטיל ספק בהיות אלוהים בורא העולם ("אפשר שמבחינת עומק האמונה דווקא מושג העולם הקדמון נאות יותר") ומסביר את הפסוק הראשון בבראשית בכך שהעולם איננו אלוהים, הוא מטיל ספק בקיומה של השגחה במובן של שכר ועונש ("בעולם כמות שהוא היום אין משיכת חוטים בידי האל ניכרת כלל וכלל"), לא מאמין בביאת המשיח כאירוע שיכול לקרות במציאות חיינו ("המשיח לעולם יבוא, י-ב-ו-א, משיח שבא הוא משיח שקר") ועוד. 

ליבוביץ משתמש בביטויים רבים שהתקבעו כחלק מהמסורת היהודית ומפרשם כחלק מההכרה הרצונית ולא כנתונים עובדתיים. ביטויים מסורתיים כמו "הבורא", "הלכה למשה מסיני", "שכינה דיברה" וכו' מתפרשים בהתאם לעקרונות דלעיל. אמירות כמו "אלוהים אמר למשה" הן מליציות, זאת אומרת הן מבטאות בשפת אדם את הרעיון שדברים אלה הם בעלי תוקף כדברי אלוהים וכמובן אינן באות לתאר מציאות של דיבור אלוהי.

[בוידאו- רינת קליין, יוצרת הסדרה על ליבוביץ, ואנכי בשיחה עם טל גורדון בערוץ הראשון על הגותו]

מקורה וסמכותה של התורה ואופי הדת היהודית

תורה שבע"פ נכתבה בידי בני אדם. זו אמירה מעולם הידע.

האמונה היהודית דורשת מאתנו להכריע (בעולם הרצון) לקבל את סמכותה של תורה שבע"פ ממש כתורה אלוהית. זוהי הכרעה ערכית. במסגרת סמכותה זו קובעת תורה שבע"פ שהתורה שבכתב היא תורה אלוהית. מדובר בהכרעה של עולם הרצון, במילים אחרות- אנו מתייחסים לתורה כתורה אלוהית. לא מדובר בטענה השייכת לעולם הידע ומעידה על מקור התורה אלא להכרה רצונית-ערכית. אני מכיר בתורה כאלוהית בלי לטעון בזה דבר לגבי מקור התורה במובן האונטולוגי-עובדתי.

כאמור, את הביטויים השונים במסורת היהודית בנוגע לתורה וסמכותה יש להבין בדרך זו. דוגמא: הביטוי הידוע "הלכה למשה בסיני" - סיני הוא הסמל של הסמכות של התורה ושל הפסיקה, סמכות שהיא כמובן הכרעה ערכית ולא קשורה לעולם הידע. זוהי סמכות לפסוק מלכתחילה. כמובן שכאשר נאמר הביטוי "הלכה למשה בסיני" אין הכוונה למעמד פיסי שהתרחש במקום ששמו סיני ובו אדם בשם משה קיבל סמכות מ "מישהו" לא-נודע הקרוי "אלוהים". מדובר במעמד הכרתי-ערכי. [אגב- כבר חז"ל תהו על משמעות הביטוי. בגמרא מופיעה אגדה על משה שמגיע לבית המדרש של רבי עקיבא ולא מבין על מה מדובר ואז רבי עקיבא אומר להם שזו "הלכה למשה בסיני"...].

היהדות היא דת תובעת המטילה על האדם חובות ואיסורים במגמה לעבוד את ה' מאחר ואותו ראוי לעבוד. עבודת ה' היא עבודתו דרך ההלכה כפי שמתקבלת על ידי ציבור שומרי ההלכה הרוצים לעבוד את ה'. עבודת ה' לשמה, העבודה הראויה ביותר, היא עבודתו דרך ההלכה מתוך כוונה לעבוד אותו ולא מתוך כוונות אחרות כגון כבוד, שכר, נוחות, הנאה וכד'.

במצבים שההלכה חשבה עליהם- אין לקרב את ההלכה למציאות על ידי שינוי הלכה מאחר ואז אנו עובדים את האדם/המציאות ולא את אלוהים. במובן זה דווקא בזרותן של המצוות טמון כוחן- כאשר אני מתגבר על עצמי על מנת לקיים דבר שזר לי אני ממחיש במעשיי שאני עובד את ה' ולא את עצמי. עבודה שלא לשמה גובלת בעבודה זרה מאחר ובעבודה זרה אני מקדש דבר שאיננו אלוהים ועובד אותו.

במצבים חדשים שההלכה לא חשבה עליהם- יש לחוקק הלכה חדשה מתוך כוונה לעבוד את ה'. בהקשר הישראלי יש לדבר משמעות מרחיקת לכת – ההלכה אליבא דליבוביץ לא חשבה על סיטואציה של ריבונות יהודית בעולם שאינו גאול ולכן יש לחוקק שורת הלכות חדשות למציאות זו. כמו כן, ההלכה לא חשבה על סיטואציה של אשה שהינה משכילה, אשת קרירה, מנהיגה וכד' ולכן יש לחוקק מחדש את ההלכות בנוגע למעמד האשה.

ואידך זיל גמור.


*** הערות ותוספות - 

בלינק הזה תוכלו למצוא דיון ער על הדברים שכתבתי כאן. אני ממליץ במיוחד (ואולי רק...) על ההערות של נתי ( Nati Kupfer) וכמובן אשמח שגם תקראו את תגובותיי אליו.

באופן כללי ראשיתו של פוסט זה בקבוצה העוסקת בהגותו של ליבוביץ בפייסבוק אשר התנהל בה דיון סוער על משנתו הדתית, אמונותיו והדומה והשונה בין משנתו למשנת הרמב"ם. במהלך הדיון חשתי לעיתים שמתקיימת "מלחמת ציטוטים" שפעמים רבות מוצאים מהקשרם בהגותו הכוללת של ליבוביץ, ולפיכך מובנים לא נכון לטעמי. בעקבות זאת ראיתי לנכון לנסות להעלות על הכתב בצורה מתומצתת ונגישה מעין תקציר, מבואון על רגל אחת, של עיקרי משנתו הדתית. הדברים כתובים בתמצות רב ויכולים לעשות סדר למי שמכיר מעט את משנתו אך סביר שלא יספיקו למי שלא מצוי בה כלל. לאור זאת, לא מדובר בפוסט רגיל בבלוג שבו אני מחווה דעה על הדברים שאני מביא, אלא רק בניסיון להביא את עיקרי השיטה.

למבקשים להרחיב- ללימוד ראשוני של תפיסתו של ליבוביץ בנושא "ידע ורצון" מומלצים במיוחד ספרו הקצר "שיחות על מדע וערכים" וכ 20 דק' בנושא בתוך הסרט "יתגבר". ללימוד ראשוני של תפיסת המצוות והדת היהודית מומלצים במיוחד מאמרו "מצוות מעשיות" מהספר "יהדות עם יהודי ומדינת ישראל" והפרקים הרלבנטיים בספר "על עולם ומלואו". חלק ממקורות אלה ומקורות נוספים ניתן למצוא באתר המצוין של עמותת לשמה.

כמובן מוזמנים גם לשאול כאן שאלות ולהעיר הערות.

לשנות את טקסי הזכרון

תלמיד-חבר שלי כתב לי על הקושי שלו עם כך שטקסי הלוויה של הנופלים הם כל כך דתיים. מה לנו כי נלין שמפקד חטיבה מעז לכתוב ללוחמיו שהם יוצאים לקרב כנגד אויב המנאץ שם אלוהים וכד' אם כולנו מקבלים כמובן מאליו שכך נראה טקס לוויה של נופל חילוני אתאיסט?

דבריו הזכירו לי מאמר קצר שפרסמתי לפני שנתיים במאקו לכבוד פרשת אחרי מות קדושים ולקראת יום הזכרון לחללי מערכות ישראל. אני תוהה אם הדברים שנכתבתו לגבי טקסי הזיכרון לא נכונים גם לגבי לוויות הנופלים בתוספת התאמה לפי צורכי ודרישות המשפחה. להלן המאמר -

אחרי שענבל נהרגה הגעתי לראשונה לטקס ממלכתי בבית עלמין צבאי. על הבמה היו רק גברים ומחצית מתכני הטקס היו תפילות. לרגע לא הבנתי אם אני בטקס זיכרון לנופלים, או שנקלעתי בטעות לבית כנסת. אחרי הצפירה הושמעה תפילה לנשמות הנופלים, אחריה קדיש ולאחר מכן תפילת אל מלא רחמים. את כל התפילות נשאו כמובן גברים מזוקנים חובשי כיפות. חשתי ניכור וזרות. מדינת ישראל בחרה להתעלם מהחילוניות, הפלורליזם והפמיניזם שלנו ביום הקשה הזה ולכפות עלינו טקס זיכרון דתי אורתודוכסי.

יום שלישי, 21 באפריל 2015

יש יהודו נאצים?

ימים ספורים לאחר פרוץ מלחמת שלום הגליל דיבר ישעיהו ליבוביץ לראשונה על "יהודונאציזציה של העם בישראל", ועם השנים הרחיב את השימוש בביטוי זה לתיאור מדיניות ישראל בשטחים הכבושים וכנגד אישור בג"צ להשתמש ב "לחץ פיסי מתון" בחקירות מסוימות.
ליבוביץ לא השווה את התנהלות ראשי המדינה והצבא להתנהלות הנאצים בשואה, אלא להתנהלותם טרם השואה. "אנחנו לא הקמנו – ולא נקים – מחנות השמדה, אבל המנטאליות המאפשרת את הקמתם, קיימת גם אצלנו", אמר לששר בשנות השמונים. "כשהאומה ועוצמתה הממלכתית נעשים ערכים עליונים, אין עוד מעצורים למעשי האדם. מנטאליות זו רווחת גם בקרבנו. אנחנו כבר נוהגים בשטחי כיבושינו בגדה, ברצועה ובלבנון כפי שנהגו הנאצים בצ'כוסלובקיה ובמערב. לא הקימונו מחנות השמדה כמעשיהם במזרח, אבל מה נורא הדבר שאנו נאלצים להציג עובדה זו כמה שמבדיל בינינו ובין הנאצים".

שנים ספורות מאוחר יותר כתב ליבוביץ: "מתקיימים בנו דברי איש-רוח בן המאה ה 19,שהזהיר מפני 'ההליכה מן האנושות דרך הלאומיות אלי החייתיות'. במאה ה 20 הלך העם הגרמני בדרך זו עד הסוף, ואנחנו עלינו על הדרך הזאת אחרי מלחמת ששת הימים וכיבושיה- ושמא נגיע גם אנו עד הסוף? כבר רבי יהודה הלוי שם בפי המלך הכוזרי את ההזהרה שאם יהיה כוח בידינו יתברר שאנו מרצחים כמו הגויים".
הדברים הקשים של הכוזרי מזכירים לי פרק מטלטל מספר שמואל א בו פוקד שמואל הנביא על שאול המלך: "כֹּה אָמַר, יְהוָה צְבָאוֹת, פָּקַדְתִּי, אֵת אֲשֶׁר-עָשָׂה עֲמָלֵק לְיִשְׂרָאֵל--אֲשֶׁר-שָׂם לוֹ בַּדֶּרֶךְ, בַּעֲלֹתוֹ מִמִּצְרָיִם. עַתָּה לֵךְ וְהִכִּיתָה אֶת-עֲמָלֵק, וְהַחֲרַמְתֶּם אֶת-כָּל-אֲשֶׁר-לוֹ, וְלֹא תַחְמֹל, עָלָיו; וְהֵמַתָּה מֵאִישׁ עַד-אִשָּׁה, מֵעֹלֵל וְעַד-יוֹנֵק, מִשּׁוֹר וְעַד-שֶׂה, מִגָּמָל וְעַד-חֲמוֹר". זוהי פקודה לבצע רצח עם. שאול וצבאו לא מתווכחים, משמידים את כל העמלקים, מהתינוקות דרך הזקנים ועד לאחרון האנשים, ומותירים רק את המלך בחיים. אכן, ע"פ התנ"ך גם בעם ישראל, כבכל עם וכל ציבור אנושי, קיים הפוטנציאל החייתי של ביצוע רצח המוני על פי פקודה.
לטעמי טעה ליבוביץ טעות מרה בשימוש בביטוי "יהודו נאצי". בשיח ציבורי אחראי קריטי להבחין בין מנטאליות ופוטנציאל לבין השוואה ממש. הנאצים הם נאצים לא בשל מדיניות הכיבוש שלהם במערב ולא בגלל כמה מעשי טבח, אלא מאחר שרצחו מיליונים מבני עמנו בתוכנית שיטתית רב שנתית של השמדת עם. הפער בין מדיניות ישראל למדיניות הנאצית הוא עצום, ולשמחתי אנו חיים במדינה בה בית המשפט העליון פסק כי פקודה לרצוח איננה חוקית ואסור להישמע לה. מעבר לכך, גם רגישות אנושית לניצולים וקרובי הקורבנות החיים בינינו צריך שתמנע שימוש בביטוי שכזה. יחד עם זאת, כאשר אני מבקש לקיים את הצו החשוב של זיכרון והפקת לקחים מזוועות השואה, אני חש חובה להתגבר על סלידתי העמוקה מהביטוי הליבוביצ'יאני הזה ולהביט נכוחה בתמרור האזהרה שהוא מציב לנו.
הנאצים המחישו במעשיהם את הקצה המזוויע ביותר אליו יכולים להוביל גזענות, קידוש האומה וציות בלתי מרוסן לסמכות הנתפסת כקדושה. גזענות, קידוש אומה וציות עיוור לפקודות הם תופעות אנושיות הקיימות בכל ציבור, גם בשלנו. מימי שאול ועד ימינו מרחפת בתוכנו הסכנה של ביצוע פשעים איומים בשמן של תופעות אלה. אנו רחוקים מאוד מביצוע שיטתי של רצח עם, אבל האמת צריכה להיאמר- ביצענו ואנו מבצעים מעשים קשים בשם לאומיותנו ובצילו של הכיבוש. ביום השואה נכון למחות כנגד הביטוי הקשה ומעוות המציאות "יהודו נאצים", אך במקביל לכך יש לחנך ולמחות כנגד גילויים של גזענות, קידוש הלאום וציות עיוור בתוכנו, אחרת נגלה שאת לקחי השואה לא הפנמנו.

יום רביעי, 15 באפריל 2015

על הציות - מאנשים רגילים לרוצחי המונים

בילדותי דמיינתי את הפושעים הנאצים כחיות טרף, מעין מפלצות עם מבטא גרמני כבד ומכוער. לא יכולתי להכיל בתוכי אירוע זוועתי כמו זה של שואת היהודים מבלי ליטול ממבצעי הפשעים את דמות האדם שלהם. ככל שבגרתי נאלצתי להתמודד עם העובדה שהמרצחים היו אנשים רגילים, שעיר ההרגה הקרויה אושוויץ נמצאת בעולמנו שלנו ושבאופן מחריד "השמש זרחה, השיטה פרחה והשוחט שחט". מראשית נעורי קיננה בי השאלה: מה הפך אותם לשוחטים?
כל ניסיון לצמצם את התשובה לסיבה בודדת יסלף את האמת אך אין ספק שאחת התשובות המרכזיות לשאלתנו טמונה בנטיית האדם לציית לסמכות. במבנה ההיררכי הקשוח של הרייך השלישי, אנשים מעטים בעלי אידיאולוגיה רצחנית אשר הצליחו לייצר לעצמם סמכות שנתפסה בציבור כקדושה, יכולים היו לתת כל פקודה לעשרות ומאות אלפי עושי דברם ואלו לחצו על ההדק, הזרימו את הגז והבעירו את המשרפות כמעט כמכונות.
הדוגמא המובהקת ביותר לטיפוס הצייתן היה פקיד בדרגת סגן אלוף העונה לשם אדולף אייכמן. בתוקף תפקידו היה אייכמן אחראי על מבצעי הגירוש ההמוניים של יהודים לגטאות ולמחנות ההשמדה. מחלוקת עמוקה מתנהלת זה שנים סביב דמותו. יש חוקרים שתיארוהו כמפלצת אנטישמית רווית שנאה אשר אם לא הייתה מקבלת את פקודת הפתרון הסופי הייתה ממציאה אותה בעצמה ויש שתיארוהו כדמות פקידותית אפורה וצייתנית שהייתה ממלאת על הצד הטוב ביותר כל פקודה בלי קשר לתוכנה. דומני שהאמת מצויה בין שני התיאורים האלו. אייכמן ניכנס למפלגה הנאצית מבלי שהכיר את תורת הגזע ההיטלריסטית והשתדל להיות מוצב בתפקיד שבו יזכה לקידום המהיר ביותר. שנאת יהודים לא עניינה אותו כלל, אך הוא רחש כבוד עצום לסמכות שהקרינו מפקדיו והלך להתמחות בנושא היהודי כדי לטפס בסולם הדרגות. במהלך השנים גילה אייכמן יעילות יוצאת דופן בעבודתו. אין לי ספק שאת היעילות הזו הוא היה מגלה גם אם היה מקבל פקודה לדאוג לרווחת היהודים ולא לגירושם. עם השנים הושפע אייכמן יותר ויותר מסביבתו וממפקדיו וכשהגיע הפקודה לגרש את היהודים למחנות ההשמדה, הוא כבר היה לא רק ביצועיסט מעולה אלא גם שטוף בשנאה אנטישמית. תשאלו: האם באמת ניתן לשנוא ולהרוג על פי פקודה? ככל שהעמקתי בדמותו של אייכמן נאלצתי להודות בתשובה הקשה: כן, ניתן.

השואה הייתה איומה בקנה המידה שלה אשר התאפשר בגלל הטכנולוגיה המודרנית ואורך המלחמה. בשל זכרה החי בקרבנו בדמות ניצולים ובניהם אין להשוותה למקרים אחרים. יחד עם זאת, חשוב לזכור שמנטאליות אייכמנית, המנטאליות של מילוי פקודות ללא קשר לתוכנם, הייתה קיימת מאז ומתמיד. גם בחלק מהסיפורים המכוננים של תרבותנו שלנו שנאו והרגו על פי פקודה. מצווה 704 בתרי"ג מצוות אומרת: "למחות זרעו של עמלק ולאבד זכרו מן העולם זכר ונקבה גדול וקטן". והנה בספר שמואל מופיע הסיפור המחריד על ביצוע צו זה. דורות רבים לאחר שעמלק מזנב בבני ישראל מצווה אלוהים את שאול: "לֵךְ וְהִכִּיתָה אֶת עֲמָלֵק וְהַחֲרַמְתֶּם אֶת כָּל אֲשֶׁר לוֹ וְלֹא תַחְמֹל עָלָיו וְהֵמַתָּה מֵאִישׁ עַד אִשָּׁה מֵעֹלֵל וְעַד יוֹנֵק מִשּׁוֹר וְעַד שֶׂה מִגָּמָל וְעַד חֲמוֹר". אנשים רגילים מקבלים פקודה לחסל אוכלוסייה אזרחית, כולל תינוקות, במסע נקמה מטורף – והם מבצעים. שאול וצבאו מבצעים השמדת קהילה אך חסים על מיטב הצאן והבקר ועל המלך אגג. שמואל לא מוותר על טיפות הדם האחרונות וגוער בשאול ובעקבות כך מוּצַא אגג להורג. הרחמים המעטים כל כך שבכל זאת גילה שאול עולים לו בכיסאו.
חז"ל לא יכלו להשלים עם הדמות הצייתנית העולה מספר שמואל והוסיפו קטע לסיפור אשר בו שאול מתווכח עם אלוהים ומנסה לשכנע אותו שאין להרוג סתם כך ילדים חפים מפשע (תלמוד בבלי, יומא כ"ב ע"ב). ככל הנראה גם כותבי הגמרא הוטרדו קשות מהשאלה: מדוע שאול התנכ"י לא התווכח מרה עם אלוהים כפי שעשה אברהם בפרשת סדום? מדוע לא זעק אליו: "השופט כל הארץ לא ייעשה משפט"? ומדוע היוצאים למלחמה לא סירבו לפקודת השמד הזו? התשובה היא שדבר האל נתפס כקדוש בעיניהם וסמכותו כמוחלטת. צדק ישעיהו ליבוביץ כשכתב לאחר פעולת התגמול בקיביה: "על דברים שבקדושה - ואולי רק עליהם - מסוגל האדם לפעול ללא כל מעצור".
חז"ל ביצעו מהפכה במקרא בהכריזם: "לא בשמים היא" ופוסקים רבים עקרו את משמעות מצוות מחיית עמלק בפרשנויות שונות. יחד עם זאת, עלינו לזכור כי גם הכפפת האדם לסמכות של רבנים ופוסקים היא מסוכנת ופסולה. הנה התשובה המוחצת והקשה לעיכול לשאלה שהציקה לי מנעורי: אנשים רגילים הופכים לרוצחים כשהם מוותרים על חירותם והופכים לממלאי פקודות. שיעור זה לימדונו הזוועות - לעולם אין לו לאדם להכפיף עצמו לחלוטין לסמכות כלשהי, בין אם זה אל, אדם או מדינה. אין סמכות קדושה.

[המאמר פורסם במקור ב YNET, 16.04.07, הרב יובל שרלו פרסם מאמר תגובה שנמצא כאן, הגבתי בקצרה לרב שרלו בתגובה מס' 9 במאמרו בזו הלשון:מכובדי, לא כתבתי ולא רמזתי לכך שאין למלא פקודות. כתבתי שאין להכיר בסמכות כמוחלטת וקדושה ואין למלא פקודות ללא הפעלת שיקול דעת. ודאי שסמכות וחוקים הם יסוד חיינו המשותפים אך לעולם הם צריכים לעמוד לביקורת. טענתי המרכזית היא שאצל אייכמן פקודות לא עמדו לביקורת. הוא הכיר בסמכות כמוחלטת ולכן פשוט ביצע את שנאמר לו ללא קשר לתוכן הפקודה. לצערי כך גם עשה שאול בסיפור התנכ"י. בצדק ציינת את אברהם, אבימלך ומשה - הם לא נהגו כשאול (והרי לא באתי להכליל את גיבורי המקרא כצייתנים). אך שאול גם ציית בצורה עיוורת וגם ביצע רצח עם. יש הבדל בין מילוי פקודה לציות. מילוי פקודה נעשית לאחר הפעלת שיקול דעת תוך נתינת אמון בסמכות אך לעולם לא תוך הישמעות מוחלטת לה. תוכן הפקודה נשקל תמיד לפני. ציות הוא כהגדרתו של ובר: "ביצוע הוראה מבלי לשים לב לגישתו של המבצע עצמו לערכה של הפקודה בתור שכזאת". ציות הוא תמיד פסול. מילוי פקודה הוא לא תמיד פסול. במקרה של ציות מספיקה מברשת הסיד ובמקרה של מילוי פקודה יש צורך לעסוק במכחול. אדגיש - ציות לכל גורם כולל פוסקי הלכה הוא תמיד פסול. אך ניתן למלא אחר ההלכה שלא מתוך ציות אלא מתוך שיקול דעת. בברכה, ליאור ] 
]

יום שלישי, 31 במרץ 2015

האמהות השקופות שלנו

נדמה שכל ילדה וילד בציבור היהודי בישראל יודעים להגיד שיש לנו ארבע אמהות – שרה, רבקה, רחל ולאה. הבעיה היא שעל פי התורה זה פשוט לא נכון. יש שש.

תזכורת קצרה – לאחר שלאה ילדה ארבעה בנים, רחל העקרה נשברה ואמרה ליעקב: "הָבָה־לִּי בָנִים וְאִם־אַיִן מֵתָה אָנֹכִי". בחוסר רגישות השיב לה יעקב: "וַיִּחַר־אַף יַעֲקֹב בְּרָחֵל וַיֹּאמֶר הֲתַחַת אֱלֹהִים אָנֹכִי אֲשֶׁר־מָנַע מִמֵּךְ פְּרִי־בָטֶן?" (בראשית, ל). פגועה וכואבת נתנה רחל ליעקב את שפחתה בלהה למען תלד לו בנים, וזו אכן ילדה את דן ונפתלי "בשם" רחל. לאה ראתה שאף היא "עָמְדָה מִלֶּדֶת" והחליטה לאמץ את הרעיון- היא נתנה לבעלה את שפחתה זלפה אשר הביאה לעולם את גד ואשר. לאחר מכן שבה לאה ללדת ורחל הביאה את יוסף.

שש אמהות לנו – שרה, רבקה, לאה, בלהה, זלפה ורחל. מחיקתן של בלהה וזלפה מהתודעה הלאומית היא לטעמי סמל נפשע להדרתן ורמיסתן של הנשים המוחלשות ביותר בחברה. את בלהה וזלפה אני רואה בכל מקום- לאחרונה התארחתי בביתם של אנשים עשירים בצפון אמריקה, וכשחלק מהאורחים שיבחו אותם על האוכל, חשבתי מיד על הנשים הדרום אמריקאיות שבאמת הכינו לנו את הארוחה, וידעתי שבעצם הן בלהה וזלפה. בכל פעם שאני שומע מישהו מספר שהוא "בונה עכשיו בית", אני חושב על הפועלים הערבים והרומנים שבונים בפועל את הבית עבורו, ויודע שהם בלהה וזלפה. כאשר אנשים, ובייחוד נשים, הופכות שקופות לגמרי, לפעמים עד כדי שממש לוקחים להן את ההורות – אני יודע שבלהה וזלפה חיות בינינו וזעקתן לא נשמעת.

יום שבת, 21 במרץ 2015

מה נדרש כדי להחליף את השלטון (או- איך עבדו עלינו בעיניים)

ימים ספורים עברו וכבר מאות אלפי מילים נכתבו בעקבות תוצאות הבחירות האחרונות. אני מעז להוסיף כמה למלל הבלתי פוסק הזה מתוך תקווה להוסיף נקודות למחשבה ולא מתוך יומרה לפתור את הפאזל. בדברים הבאים אטען שהתקשורת עשתה עלינו סיבוב ובשום שלב לא היה סיכוי ממשי להחליף את נתניהו בבחירות האלה, ואסביר שלא יהיו פה חילופי שלטון בעתיד הנראה לעין עד שלא תיווצרנה שותפויות חדשות בחברה הישראלית ובראשן שותפות יהודית-ערבית ושותפות אשכנזית-מזרחית. 

עבדו עלינו – לא ניתן היה להחליף את נתניהו בבחירות 2015
המתמטיקה של הפוליטיקה אומרת שכדי ליצור גוש חוסם לנתניהו ולהחליף את השלטון צריך היה שמפלגות המרכז, בדגש על כולנו בראשות כחלון, יסכימו להיות חלק מגוש שבתוכו הרשימה המשותפת, ושהגורמים הרדיקליים ברשימה המשותפת יסכימו להיות בגוש אחד אתם. שני אלה לא קרו בשום שלב בבחירות האחרונות.
אם תטענו שהסקרים הראו אחרת אאתגר אתכם לחזור לתוצאות כל הסקרים שפורסמו ולחבר את המספרים. גם אם המחנה הציוני היה גדול יותר מהליכוד, הרי שעל פי הסקרים לא ניתן היה להקים גוש חוסם לנתניהו בלי הרשימה המשותפת (אלא אם כן החרדים עוברים לשמאל ולפיד מוכן פתאום לשבת איתם). מאחר ובשום שלב כחלון ולפיד לא התכוונו לעשות זאת, הרי שלא היה מלכתחילה סיכוי להחלפת שלטון.
למרות הדרמה התקשורתית המלאכותית וההפתעה לכאורה, הרי שהבחירות האחרונות שכפלו באופן צפוי את תוצאות הבחירות שלפניהן. בכנסת היוצאת היו לגוש הימין 61 מנדטים, למרכז 21 ולשמאל 38. בכנסת הנוכחית ירד הימין ל 57, בעיקר בגלל 125,106 קולות מבוזבזים שבחרו ברשימתו של אלי ישי, המרכז נותר על 21 מנדטים והשמאל עלה קלות ל 42. אומנם בתוך הגושים היה שינוי ומספר מנדטים לא מבוטל נדד מהבית היהודי וישראל ביתנו לחיקו של הליכוד, אבל בהקשר של חילופי שלטון זה לא משנה דבר. 
טענתי זו מוכחת ותקפה גם ברגע זה. מפלגות המרכז והשמאל יחדיו (המחנה הציוני, כולנו, יש עתיד, מרצ והרשימה המשותפת) מונות 63 מנדטים ויכולות להרכיב ממשלה בלי הליכוד והימין או לכפות ממשלת אחדות בראשות המחנה הציוני. הן לא עושות זאת.
זו גם הסיבה שטעה ידידי תומר פרסיקו כשטען בפוסט פופולרי מאוד ש "המפתח שדרכו אפשר להבין מה קרה כאן בימים האחרונים, ובעיקר אתמול, הוא זהות". למרות שהדברים מפתים הרי שכפי שהראיתי לעיל התנועה של הימים האחרונים לפני הבחירות הייתה רק תוך-גושית והייתה קשורה הרבה יותר לשיקולי הצבעה טקטיים מאשר לענייני זהות עמוקים. יתרה מזו, השמאל אומנם לא משחק (לצערי) מספיק על מגרש הזהות היהודית ומשדר עודף אוניברסאליות וחוסר כבוד לפרטיקולריות, אבל יש לזכור שאם הוא כן היה עושה זאת הוא היה מציג באופן אותנטי זהות יהודית פלורליסטית, ליברלית, שוויונית התומכת בשינוי או ביטול ההלכה במגוון תחומים. זהות חשובה זו לא הייתה מרחיבה את קהל מצביעיו מימין אלא להפך.
אז מה צריך כדי להחליף שלטון בישראל? שותפות יהודית-ערבית אמיצה שתרחיב את האפשרויות הקואליציוניות, ושותפות אשכנזית-מזרחית שתפתח שיח זהות מעמיק ואולי תוכל להעביר קולות ממחנה הימין למרכז חדש. בפוסט זה אתמקד בשותפות היהודית-ערבית (ובקרוב פוסט נוסף). 

דרושה שותפות יהודית-ערבית חדשה (כולל סקופ חדשותי מלפני עשור)
נדמה לי שאת הסיפור הבא ששמרתי בדיסקרטיות זמן רב מותר כבר לספר- לפני עשר שנים זימן אותי יו"ר מרצ דאז יוסי ביילין לשיחת התייעצות בארבע עיניים. במהלך השיחה הוא הפתיע אותי מאוד ושאל: "איך לדעתך יגיבו החברים במפלגה אם אוביל איחוד של מרצ וחדש?". השבתי לו שאני וחברים רבים נוספים נעזוב באותו היום את המפלגה. ביילין נראה מופתע מאוד מתגובתי הנחרצת. מאז הנושא לא עלה בינינו שוב.
תגובתי החד משמעית לביילין לא נבעה מכך שאני נגד שותפות יהודית ערבית. ההפך הוא הנכון- שנים רבות אני תומך בשותפות עומק כזו ורוצה בכניסתה של חד"ש לקואליציה של מרכז-שמאל, לדעתי מבלי שנממש בקרוב את חזון מגילת העצמאות המבטיח "אזרחות מלאה ושווה" לבני העם הערבי, וכן "נציגות מתאימה בכל מוסדותיה, הזמניים והקבועים", עצם קיומה של ישראל כמדינה דמוקרטית נתון בסכנה. אך למרות דברים אלה האמנתי בשותפות קואליציונית ולא מפלגתית בגלל שוני דרמטי בין המפלגות- מרצ היא מפלגה ציונית המאמינה בכך שמדינת ישראל צריכה להיות הבית הלאומי של העם היהודי, וחד"ש היא מפלגת "מדינת כל אזרחיה". חשבתי שנכון לשתף פעולה למרות השוני אבל לא להתערבב זה בזה.
היום אני כבר לא נחרץ. הדמוגרפיה הישראלית מראה באופן ברור שבעתיד הנראה לעין לא יהיו חילופי שלטון בלי שותפות יהודית-ערבית רחבה ואמיתית שתבוא לידי ביטוי גם באופן פוליטי-מפלגתי. המציאות השתנתה ממגוון סיבות- בגלל העלאת אחוז החסימה, בגלל הגדילה הדרמטית של גוש המרכז, בגלל שהוכח שמפלגות ערביות מודרות לחלוטין ממוקדי קבלת ההחלטות ובגלל פערי העומק האידיאולוגיים שהולכים ומעמיקים בתוך הציבור הערבי.
לאחר העלאת אחוז החסימה התכנסו יחד המפלגות הערביות השסועות והגיעו לשיתוף פעולה פוליטי שמבוסס על מגזריות ואינטרסים, אבל לא על השקפות עולם ועמדות. כך למשל חד"ש השמאלנית, שוחרת השלום והסוציאליסטית, מפלגה המאמינה בשותפות ורוצה לראות פה מדינת כל אזרחיה החיה בדו קיום, חברה למפלגת בל"ד הימנית, שוחרת האינתיפאדות והאלימות, מפלגה המתנגדת לשותפות ורוצה לראות פה מדינה דו לאומית וגם זה רק בגלל שלא ניתן לגרש את היהודים מהארץ. זה לא חייב להיות כך.
במקום סוג כזה של חבירות אפשר לעמול על שותפות מסוג אחר- מפלגה יהודית-ערבית מתונה שאומנם תהיה חלוקה בתוכה בשורה של סוגיות כמו מידת יהדותה הרשמית של המדינה, אך תהיה שותפה ברוב סוגיות העומק שמעסיקות את החברה הישראלית. מרצ במתכונתה הנוכחית ובחרדתה מפני היעלמות מהמפה הפוליטית כנראה מיצתה את עצמה. חד"ש כבר הכירה בחוסר היכולת שלה לתפקד לבד והצטרפה לרשימה המשותפת. זה הזמן לפרק את שתי המפלגות האלו ולהקים על בסיסן מפלגה יהודית-ערבית חדשה. מפלגה מעין זו תוכל להיות שותפה קואליציונית לגיטימית בממשלת מרכז-שמאל ובכך לשנות את המפה ולאפשר מהפך שלטוני. האם יהיה מי שירים את הכפפה? 

[בקרוב- פוסט על שותפות אשכנזית-מזרחית]

יום חמישי, 12 במרץ 2015

פרשת ויקהל פקודי - דרושה הנהגה חכמת לב

בפרשיות השבוע העוסקות בעיקר בבניית המשכן מככב לו באופן מפתיע הלב. הנה כמה דוגמאות:

וְכָל חֲכַם-לֵב בָּכֶם יָבֹאוּ וְיַעֲשׂוּ אֵת כָּל-אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה... וַיָּבֹאוּ הָאֲנָשִׁים עַל הַנָּשִׁים כֹּל נְדִיב לֵב הֵבִיאוּ חָח וָנֶזֶם וְטַבַּעַת... וְכָל אִשָּׁה חַכְמַת לֵב בְּיָדֶיהָ טָווּ וַיָּבִיאוּ מַטְוֶה אֶת הַתְּכֵלֶת וְאֶת הָאַרְגָּמָן אֶת תּוֹלַעַת הַשָּׁנִי וְאֶת הַשֵּׁשׁ... כָּל אִישׁ וְאִשָּׁה אֲשֶׁר נָדַב לִבָּם אֹתָם לְהָבִיא לְכָל הַמְּלָאכָה אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה לַעֲשׂוֹת בְּיַד מֹשֶׁה הֵבִיאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל נְדָבָה לַיְהוָה (שמות, פרק ל"ה פס' י – כט).

הביטויים "חֲכַם לֵב", " נְדִיב לֵב", "חַכְמַת לֵב" נדירים בתורה והקוראים בפרשתנו יגלו שדווקא בה הם שבים ומופיעים מספר פעמים. מעניין להרהר בשאלה מדוע דווקא בהקשר של בניית משכן לאלוהים צצים כינויים אלה. בנוסף, כדאי לשים לב לכך שדווקא כאן מציין המקרא נשים חכמות לב ולא רק את הגברים. התורה מרמזת לנו כי בית האלוהים אינו יכול להיבנות ללא חוכמה וללא נדיבות, המשכן אינו יכול להיבנות רק ע"י גברים וחייב גם את חכמות הלב, ולא פחות חשוב מאלה, הרי שמקום מיוחד וחשוב זה אינו יכול להיבנות כאשר נשים וגברים, אפילו חכמים ונדיבים, מנותקים מהמיית הלבבות. דרוש שילוב של חוכמה, נדיבות ולב.

קשה להגדיר מה כלול בחוכמת הלב ונדיבותו. על פי המדרש בבמדבר רבה, חכם לב הוא הרואה את הנולד ומחשב מעשיו מתוך הבנה של השפעתם בעתיד. נדמה שזוהי אחת מהתכונות החשובות ביותר אצל מנהיג המבקש לבנות בית. יתכן שהביטוי "חכם לב" מדבר על שילוב של מחשבה ורגישות. חוכמה אשר נמצאת בלב ולא רק בראש, היא חוכמה השונה מחוכמתו של מחשב משוכלל והיא מבקשת לראות מולה בני אדם ולחוש אותם. "לעולם תהא דעתו של אדם מעורבת עם הבריות" לימדתנו הגמרא.

ממלאכת הקודש של המשכן והדרוש לבנייתו אני לומד על מלאכת בניית הבית הלאומי שלנו כאן בישראל. השבוע תסתיים עוד מערכת בחירות רדודה. אין סיבה להיתמם- מערכת בחירות הייתה ותהיה מנגנון המבוסס בעיקרו על כלים פרסומאיים מניפולטיביים ועל דפי מסרים קליטים. פוליטיקה הייתה ותהיה משחק כוחני ולא נעים שתרבות המחלוקת החז"לית נרמסת בו ברגל גסה. בתוך ים המלל המהונדס, בתוך חוסר הכבוד השורר בין המחנות, בין קמפיין "זה או אנחנו או הוא" לקמפיין "זה או אנחנו או השמאל" (שני הקמפיינים מבוססים על ההשערה שיש ציבור רחב שמואס ב "הוא" או מואס "בשמאל" וציבור זה רחב מהציבור האוהד את ה "אנחנו"), אין להתפלא שקשה למצוא נדיבות, נדיר לראות חוכמה וכל כך  חסר הלב. חוכמת הלב הרואה מעבר לאגו ואינטרסים וכוח גם אנשים היא מצרך נדיר בפוליטיקה.

ועם זאת, יש שם בפוליטיקה גם אנשים טובים. יש שם כאלה שמעבר לכל הגימיקים יודעים לראות את הנולד ולהבין את תוצאות מעשיהם, יש מפלגות המשלבות במלאכה נשים וגברים באופן קרוב לשוויוני, יש מנהיגים (מעטים לצערי) שהם בעלי חוכמת לב ונדיבות ואשר פועלים באמת ובתמים מתוך ראיית האדם ומצוקותיו.

בשבת טרום-בחירות זו אני מאחל לנו שנדע ביום שלישי הקרוב לבחור פעמיים כי טוב. לבחור את אלה שלטעמנו רואים נכוחה את המציאות ומבינים את השלכות המדיניות בה הם דוגלים, ולבחור את אלה שיש בהם חוכמת לב ונדיבות. זה מעט תמים, קצת בנאלי אבל כמו הרבה דברים תמימים ובנאליים- זה יכול ליצור פה מציאות טובה יותר.

[עלון קולות, 12.3.15]