יום שבת, 5 באפריל 2014

קהלת - מ-"שְׂמַח בָּחוּר בְּיַלְדוּתֶיךָ" ל-"דִּמְעַת הָעֲשֻׁקִים" (לכבוד סוכות)

בשבת חול המועד סוכות נוהגים לקרוא את מגילת קהלת שהיא לטעמי אחד הספרים החשובים והמטלטלים ביותר בהיסטוריה האנושית. "הֲבֵל הֲבָלִים אָמַר קֹהֶלֶת, הֲבֵל הֲבָלִים הַכֹּל הָבֶל" מכריז קהלת בפתיחת ספרו ומיד לאחר מכן שואל בהתרסה: "מַה-יִּתְרוֹן לָאָדָם בְּכָל-עֲמָלוֹ שֶׁיַּעֲמֹל תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ?". תשובתו המדכאת לשאלה זו חוזרת שוב ושוב בספר - הכל הבל, אין יתרון בדבר.

בראשית הספר מציג המחבר את הטענה שכל הדברים חוזרים על עצמם באופן מייגע ושלמרות אשלייתנו שיצרנו או חשבנו דבר מה חדש, הרי בעומק העניין אין זה כך. "דּוֹר הֹלֵךְ וְדוֹר בָּא, וְהָאָרֶץ לְעוֹלָם עֹמָדֶת... כָּל-הַדְּבָרִים יְגֵעִים, לֹא-יוּכַל אִישׁ לְדַבֵּר לֹא-תִשְׂבַּע עַיִן לִרְאוֹת וְלֹא-תִמָּלֵא אֹזֶן מִשְּׁמֹעַ.  מַה-שֶּׁהָיָה הוּא שֶׁיִּהְיֶה וּמַה-שֶּׁנַּעֲשָׂה הוּא שֶׁיֵּעָשֶׂה וְאֵין כָּל-חָדָשׁ, תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ".

טענת הטענות של הספר, היא שעובדת עמידתו של האדם לנוכח מציאות המוות טומנת בחובה את ההכרה המפחידה שדבר בעולם לא יכול להיות בר משמעות אובייקטיבית ומוחלטת. הזמניות הנצחית, עצם היות האדם נטוע בעולם לפרק זמן קצר ביותר אל מול פני הנצח, מבטלת לדעת קהלת כל הקניית חשיבות למעשה אנושי.
הֶחָכָם עֵינָיו בְּרֹאשׁוֹ, וְהַכְּסִיל בַּחֹשֶׁךְ הוֹלֵךְ; וְיָדַעְתִּי גַם-אָנִי, שֶׁמִּקְרֶה אֶחָד יִקְרֶה אֶת-כֻּלָּם. וְאָמַרְתִּי אֲנִי בְּלִבִּי: כְּמִקְרֵה הַכְּסִיל גַּם-אֲנִי יִקְרֵנִי וְלָמָּה חָכַמְתִּי אֲנִי אָז יֹתֵר? וְדִבַּרְתִּי בְלִבִּי שֶׁגַּם-זֶה הָבֶל"; "כִּי מִקְרֶה בְנֵי-הָאָדָם וּמִקְרֶה הַבְּהֵמָה, וּמִקְרֶה אֶחָד לָהֶם--כְּמוֹת זֶה כֵּן מוֹת זֶה וְרוּחַ אֶחָד לַכֹּל וּמוֹתַר הָאָדָם מִן-הַבְּהֵמָה אָיִן, כִּי הַכֹּל הָבֶל.  הַכֹּל הוֹלֵךְ, אֶל-מָקוֹם אֶחָד, הַכֹּל הָיָה מִן-הֶעָפָר וְהַכֹּל שָׁב אֶל-הֶעָפָר".

דוגמת החכם והכסיל מהווה כמובן רק אב טיפוס לכל שוני אחר בין בני אדם אשר אנו כל כך מהללים בפאתטיות של חיפושנו הנואש אחר משמעות אובייקטיבית בתוך קיומנו הזמני. במסע חריף לשון אשר מסרב להתפשר עם כאבי הבטן של הקורא, בוחן קהלת זוויות שונות בקיום האנושי, זו של העושר, זו של הכבוד, זו של העמל וההגשמה, זו של הצדק והאהבה  וכל שאר הערכים וההתנהגויות, ומבטל את כולן כהבל מוחלט. בני מוות כולנו – החכם והכסיל, הצדיק והרשע, העשיר והעני, היפה והמכוער - כולנו. 

מול מציאות שכזו עומד האדם בבדידות ובחוסר אונים משתקים ומחפש שביל מילוט. שביל זה נמצא עד מהרה בקרב דתות ותרבויות שונות בדמות פנטזיית החיים שאחרי המוות. על כך כותב קהלת בתימהון: "מִי יוֹדֵעַ רוּחַ בְּנֵי הָאָדָם הָעֹלָה הִיא לְמָעְלָה וְרוּחַ הַבְּהֵמָה הַיֹּרֶדֶת הִיא לְמַטָּה לָאָרֶץ?".

האדם אינו יכול לחמוק מהבליות החיים, אך הוא יכול לנסות ולצקת משמעות סובייקטיבית, מוגבלת וזמנית לחייו ההבליים. הקוראים בקפידה את הספר ימצאו שמשובצות בו המלצות לחיים שיש בהם הנאה ומיצוי הרגע, אהבה ומיצוי עצמי, ומוסר וטוהר תוך דאגה תמידית לחלש. הנה כמה דוגמאות:

"הִנֵּה אֲשֶׁר-רָאִיתִי אָנִי, טוֹב אֲשֶׁר-יָפֶה לֶאֱכוֹל-וְלִשְׁתּוֹת וְלִרְאוֹת טוֹבָה בְּכָל-עֲמָלוֹ שֶׁיַּעֲמֹל תַּחַת-הַשֶּׁמֶשׁ מִסְפַּר יְמֵי-חַיָּו אֲשֶׁר-נָתַן-לוֹ הָאֱלֹהִים--כִּי-הוּא חֶלְקוֹ";  "רְאֵה חַיִּים עִם-אִשָּׁה אֲשֶׁר-אָהַבְתָּ כָּל-יְמֵי חַיֵּי הֶבְלֶךָ אֲשֶׁר נָתַן-לְךָ תַּחַת הַשֶּׁמֶשׁ, כֹּל יְמֵי הֶבְלֶךָ. כִּי הוּא חֶלְקְךָ, בַּחַיִּים וּבַעֲמָלְךָ אֲשֶׁר-אַתָּה עָמֵל תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ. כֹּל אֲשֶׁר תִּמְצָא יָדְךָ לַעֲשׂוֹת בְּכֹחֲךָ עֲשֵׂה"; "בְּכָל-עֵת יִהְיוּ בְגָדֶיךָ לְבָנִים"; "שְׂמַח בָּחוּר בְּיַלְדוּתֶיךָ וִיטִיבְךָ לִבְּךָ בִּימֵי בְחוּרוֹתֶיךָ וְהַלֵּךְ בְּדַרְכֵי לִבְּךָ וּבְמַרְאֵי עֵינֶיךָ וְדָע כִּי עַל-כָּל-אֵלֶּה יְבִיאֲךָ הָאֱלֹהִים בַּמִּשְׁפָּט. וְהָסֵר כַּעַס מִלִּבֶּךָ וְהַעֲבֵר רָעָה מִבְּשָׂרֶךָ" [אלוהים משמש בתנ"ך פעמים רבות ככינוי לשופטים]; "וְשַׁבְתִּי אֲנִי וָאֶרְאֶה אֶת-כָּל-הָעֲשֻׁקִים אֲשֶׁר נַעֲשִׂים תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ וְהִנֵּה דִּמְעַת הָעֲשֻׁקִים וְאֵין לָהֶם מְנַחֵם".

קהלת מציב בספרו את היסודות לגישה קיומית (אקזיסטנציאליסטית), הרואה את האדם כיצור המושלך לעולם ללא כל תכלית ומשמעות, עומד נבוך ומבוהל מול עובדות החיים וצריך לכונן את דרכו ללא יד מכוונת ותוך הטלת ספק כמעט בכל. אלפי שנים לפני הפילוסופים הקיומיים הראשונים מתאר קהלת בסגנון אישי ונוקב את האדם העומד מול זמניות חייו ומול החזרה הנצחית של ההיסטוריה ונתקף סחרחורת ובחילה. במצב זה מומלץ לאדם לאמץ את ההנאה, האהבה, המיצוי העצמי, חיי המוסר והדאגה לחלש, כיסודות חייו.

הפנמת גישתו של קהלת אל תוך היהדות יכולה בדוחק ללכת למקום של "אֶת-הָאֱלֹהִים יְרָא וְאֶת-מִצְו‍ֹתָיו שְׁמוֹר, כִּי-זֶה כָּל-הָאָדָם", אך סביר שתלך למחוזות אחרים, חילוניים ואקזיסטנציאלים יותר. חובה מוטלת עלינו לשלב גישות וקריאות מהסוג הזה במערכות הציבוריות בישראל ממערכת החינוך, דרך הצבא ועד להבניית הטקסים הלאומיים השונים. השבוע השתתפתי בפאנל באוניברסיטת בר אילן והצעתי את הדבר הזה. הרב הצבאי הראשי היוצא, תא"ל אבי רונצקי, התנגד נחרצות לדברי ואף לחש על אוזני "אין לכם סיכוי". הוא לחש לי שהוא מכיר את האנשים בדרגי הפיקוד ושתוך כמה שנים רוב המג"דים והמח"טים יהיו דתיים ולא יאפשרו הכנסת מגוון גישות יהודיות לצבא. דבריו של הרב רונצקי חמורים ביותר ומדגישים את הצורך בהתעקשות חילונים על הכנסת גישות יהודיות שונות לכל מקום. 

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה