פרשת תרומה: כל אשר ידבנו ליבו

התורה מקדישה מאות פסוקים לתיאור פרטי בניית המשכן. ישעיהו ליבוביץ סבור שזה מאחר ובמהותה היא ספר של חובות האדם. הצבת חובות האדם במרכז, מנוגדת במידה רבה להצבה של זכויות האדם במרכז. בתרבות שבמרכזה חובות - האדם פעיל, עסוק בשאלה: מה עלי לתת, עושה למען האחר; בתרבות שבמרכזה זכויות - האדם סביל, עסוק בשאלה: מה מגיע לי לקבל, מצפה שיעשו למענו. הרב יונתן זקס עמד על כך שכאשר בני ישראל יצאו ממצרים הם שוב ושוב קיבלו. אלוהים עשה עבורם את עשר המכות, קרע לכבודם את הים, הוריד להם אוכל מהשמים, והוציא להם מים מהסלע. עכשיו נוצר היפוך תפקידים - אלוהים מורה להם להכין לו בית. בפרשתנו מתחיל ההיפוך בין שיח הזכויות לשיח החובות.

זכויות האדם יצרו מהפכה דרמטית בחשיבותה בעולם, אך עלינו גם לפקוח עיניים לסכנות שבכך - הפאסיביות, ה'מגיע לי', האגואיזם. כיצד נצליח ליצור תרבות שיודעת לשלב במרכזה חובות וזכויות גם יחד, ולא רק בשעת חירום?

התזוזה מעמדת הקבלה לעמדת העשייה, יכולה ליצור עבורנו תחושת קשר עמוקה יותר למעשים בהם אנו לוקחים חלק. המחקר מלמד שישנה הטייה קוגנטיבית, שזכתה לכינוי: "אפקט איקאה", בה אנו עושים הערכת־יתר למוצרים שלקחנו חלק ביצירתם. על־פי  מחקרים שונים, רובנו מוכנים לשלם יותר על מוצר שלקחנו חלק בהכנתו. לכאורה היינו מצפים להטייה הפוכה - אם השקעתי זמן ואנרגיות בהכנת המוצר אז מגיעה לי הנחה! אבל מה שקורה הוא הפוך. כאשר אני משקיע במשהו אני חושב שהוא שווה יותר. 

זכיתי להתמחות בעבר בבנייה והנחיה של תוכניות מנהיגות לקהלי יעד שונים, מחניכי מכינות ועד לקבוצות של בכירים מאוד במשק ובמגזר הציבורי. למדתי שזו טעות לבנות תוכנית מנהיגות מפנקת שרק נותנת ונותנת ולא מצפה מהמשתתפים לנתינה ועשייה במסגרת התוכנית. דווקא תוכניות שמציבות דרישות לא פשוטות במרכזן, ומעזות לגרום למשתתפים לעמול במרץ במהלכן, משפיעות הרבה יותר לטובה. 

אם בני ישראל יבנו את בית האלוהים, הם יעריכו אותו יותר ויחושו אליו קשר עמוק יותר. אפקט איקאה הוא בעצם אפקט המשכן. אבל בפרשתנו יש משהו אפילו משמעותי יותר -  וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ תִּקְחוּ אֶת תְּרוּמָתִי. (שמות כה, א-ב)

בניית המשכן היא חובה, אבל הוא נבנה מתרומות שהן רשות. המשכן נבנה מנדיבות הלב. אלוהים אומר למשה: תן אמון. אל תיקח מס, תבקש תרומה. במוצרים ציבוריים, כאלה שאני נהנה מהם גם אם לא תרמתי דבר ליצירתם, אנו נתקלים פעמים רבות בתופעת הטרמפיסט. אחרים עמלים ואני נהנה. הפיתוי להיות נוסע חופשי הוא גדול, ואכן תמיד אחוז מסוים של אנשים לא עומדים בפיתוי, ותופסים טרמפ על טוב־ליבם של אחרים. למרות זאת, הפרשה מביעה אמון בנדיבות הלב. כל תהליך בניית המשכן מבוסס על כך שלא יהיו הרבה טרמפיסטים. באופן מעניין, דווקא חובת המשכן, דווקא הקריאה הראשונה לאקטיביות, מבוססת על נדיבות ורצון חופשי. 

אחת התופעות הישראליות המופלאות שחווינו אחרי השבר הנורא, הייתה נדיבות הלב שבאה לידי ביטוי במגוון רחב של דרכי נתינה. בשבוע הקשה האחרון ראינו כמעט מדינה שלמה משתתפת בצערן של משפחות שאיבדו את יקיריהם. מרגש לחיות בתוך חברה שיודעת לתת ככה. לחיות בחברה של כל אשר ידבנו ליבו. ואגב, זה קורה לא רק בשעות משבר. החברה האזרחית בישראל היא משהו שאנחנו יכולים מאוד להתגאות בו. "וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם" (שמות כה, ח), אומר אלוהים בפרשה. לא בתוכו, בתוכם. חברה שעסוקה בנתינה, חברה שיודעת לשים במרכזה גם נדיבות וגם חובות וגם זכויות, היא חברה ששוכנת בה השכינה, בין אם אתם תופסים את המשפט הזה כפשוטו, ובין אם אתם תופסים אותו כמוני כמטאפורה מדהימה לרוח וליופי שיש בחברה שכזו. 

[המאמר מבוסס על פרק 174 של ההסכת מקור להשראה וזמין גם באנגלית וברוסית באתר בית אבי חי]

פרשת משפטים: על החמלה

וְגֵר לֹא תוֹנֶה וְלֹא תִלְחָצֶנּוּ כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם (שמות כב, כ); וְגֵר לֹא תִלְחָץ וְאַתֶּם יְדַעְתֶּם אֶת נֶפֶשׁ הַגֵּר כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם (שמות כג, ט). ואם לא היינו גרים בארץ מצרים, אז ניתן היה לרמוס את הגר ולהתעלל בו? כדי לפענח את הפסוקים האלה מפרשת משפטים, יש להבין תחילה את מושג החמלה. 

המנוע העוצמתי ביותר שעומד מאחורי מושג הצדק הוא השוויון. מנגד, נדמה שהמנוע העוצמתי ביותר מאחורי מושג החמלה הוא ההזדהות. החומל כואב את הכאב של רעהו, מבין את נפשו, ומתוך כך נחלץ לעזרתו. שמואל דוד לוצטו, שידוע בכינוי שד"ל, כתב: 

"האמצעי המיוחד לתקון המדות, היא החמלה. מדת החמלה הטבועה באדם מתחלת יצירתו והיא בו שרש האהבה והחסד והיושר, והיא לבדה המביאה אותנו לעשות מעשים טובים שלא על מנת לקבל שכר, לא בדרך הטבע ולא למעלה מן הטבע, לא בעולם הזה ולא בעולם הבא. כי מדת החמלה היא שכר לעצמה, כי החומל כואב בכאב רעהו, ולא ישקוט עד אם יחבוש את שבר רעהו ומחץ מכתו ירפא". (שד"ל, ספר יסודי התורה, סעיפים ה, יז-כא)

איך אני יכול לכאוב את כאב רעי ולהגיע למצב שאני לא שוקט עד שאני מצליח לסייע לו? אדריאן פייפר הסבירה שישנם שלושה שלבים שיוצרים חמלה: שלב קוגניטיבי, שלב רגשי ושלב קונטיבי, רצוני. בשלב הראשון, הקוגנטיבי, אני מבקש להבין בצורה אמפתית את מצבו של הזולת. להצליח לתפוס במחשבותיי מה עובר עליו; בשלב השני, הרגשי, אני מבקש לחוש משהו מסבלו. פייפר מציעה שנוכל להרגיש משהו כזה באמצעות הדמיון. נדַמה את מצבו. נדמיין את נפשו פנימה. בכוח הדימיון להביא אותנו מהבנה שכלית של משהו שאנחנו לא חווים, לתחושה, להרגשה פנימית של מעט מאותה החוויה; בשלב השלישי, הרצוני, אני ממש משנה את עמדתי הראשונית, מעמדה נייטרלית להירתמות לפעולה. 

האדם החומל לא שופט את זולתו, לא מחנך אותו ולא מסביר לו את מקור סבלו. האדם החומל פשוט נמצא עם. אלא שהעמדה האוטומטית כלפי הגר, כלפי הזר והשונה, היא לרוב עמדה של שיפוטיות מחמירה וניכור. הזר שונה, מנהגיו שונים, תרבותו שונה, דרכי ההתנהלות שלו נראים לנו מיושנים, פרימיטיבים; זה כמעט בלתי אפשרי להזדהות עם הגר ולהיות עימו. 

וזה מחזיר אותנו לפסוקים שקראנו ולהנמקה: "כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם". הזכרון הלאומי של עבדות מצרים, אמור לסייע לנו להבין את מצבו של מי שנמצא בארץ זרה, פעמים רבות במצוקת רעב, בסכנה תמידית שהשלטון יתהפך עליו, בידיעה שאין לו גב, בתחושת זרות. הזיכרון הזה אמור לסייע לנו להשתמש בדימיון כדי לחוש משהו ממצבו ולחמול עליו.

הנה לפנינו אחד מהמפתחות להבנת תורת ישראל - עם שהתחיל כמשפחה של עובדים זרים שמחפשים אוכל ועבודה במצרים, עם שראשיתו בעבדות וגרות, יהיה מחויב כל ימיו לדאגה עמוקה לעבד, לזר, לחלש, לגר. לכן שורה ארוכה של מצוות חברתיות בתורה מסתיימות במילים "כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם".

קרול גיליגן הציעה שניתן גם להסתכל על היכולת לחמול מנקודת מבט הפוכה. החמלה כלפי מצבו של הזולת היא הדבר הטבעי שלא דורש מאמץ, אבל אנחנו מאבדים אותה בדרך. משהו בחינוך ובתרבות ובחברה שוחק את האכפתיות הטבעית. גיליגן, אחת ההוגות המרכזיות של מושג האכפתיות, מספרת שכאשר נשאלו נשים שהצילו יהודים מהנאצים תוך סיכון חייהן, מדוע הן עשו זאת, הן השיבו שהן רק עשו את מה שאנושי לעשות, את מה שטבעי. 

במקום לשאול כיצד אנו מפתחים אכפתיות ויכולת להבנה הדדית, כיצד אנו לומדים לראות את הדברים מנקודת המבט של הצד השני או מתגברים על אנוכיותנו, הנשים האלו מדרבנות אותנו לשאול שאלות כמו: איך אנו מאבדים את האכפתיות, מה מונע בעדנו לגלות אמפתיה לאחרים, והשאלה הכואבת מכולן: איך אנו מאבדים את יכולתנו לאהוב? (קרול גיליגן, להצטרף להתנגדות, עמ' 164).

שנזכה לחמול ולאהוב.

(המאמר מבוסס על פרק 168 בהסכת מקור להשראה)

פרשת יתרו: לא תשא

 שלושה חודשים אל תוך המסע המדברי של בני ישראל, והדרמה מגיעה לאחד משיאיה - עשרת הדיברות. נקרא את הדיבר השלישי -  

לֹא תִשָּׂא אֶת שֵׁם יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לַשָּׁוְא כִּי לֹא יְנַקֶּה יְהוָה אֵת אֲשֶׁר יִשָּׂא אֶת שְׁמוֹ לַשָּׁוְא. (שמות כ, ב-ו)

ההבנה המרכזית של הדיבר הזה לאורך הדורות הייתה שאין להגות את שמו של אלוהים. אבל למה שאלוהים לא ירצה שיגידו את השם שלו? יתכן שמדובר בניסיון ליצור מרחק ובידול. האיסור לשאת את שמו מבדיל ומרומם אותו והופך אותו לקדוש. אם לשופט לא פונים בשמו הפרטי אלא כ"כבוד השופט", ולשר נוהגים לפנות במילים "אדוני השר", אז קל וחומר שלא מזכירים את שמו של האלוהים כשלא נדרשים לעשות זאת.

בתכלס, מעולם לא "קניתי" את ההסבר הזה. אני חש שהדיבר הזה עוסק במשהו מהותי בהרבה - אלוהים מזהיר אותנו לא להשתמש בו ובשמו סתם. לא להגיד דברים בשמו, לא לשחק אותה כאילו אנחנו יודעים מה הוא חושב, לא להתיימר לייצג את הרצון שלו עלי־אדמות, ולא להעריך שאנו יודעים מהו נס ואיפה אלוהים התערב. זה לא קשור להגיית האותיות, זה קשור לשימוש בשמו במובן העמוק. זה קשור להפיכת התורה לקרדום לחפור בה. 

הנה דוגמה פוליטית ישנה - חנן קריסטל סיפר על פגישה שהייתה לו עם אריה דרעי, בימים שש"ס עמדה לעשות את מה שזכה לכינוי "התרגיל המסריח" עם שמעון פרס. הייתה אז ממשלת אחדות והרוטציה התקרבה, והרעיון היה ליצור ברגע האחרון קואליציה צרה בלי הליכוד. קריסטל אמר לדרעי שהם השתגעו לגמרי. הרי הציבור שלהם ימני ואוהב את הליכוד, אז איך הם מתכוונים לשתף פעולה ככה עם המערך, הרי הציבור שלהם יתנקם בהם אלקטורלית. דרעי חייך ואמר לו בערך כך: "הרב עובדיה ירד מהשמיים ויגיד שזו מצווה להצביע ש"ס והם יצביעו". בקמפיין הבחירות ארגנה ש"ס עצרת גדולה, אליה הגיע הרב עובדיה במסוק. כולם ראו אותו יורד מהשמיים, ובנאומו הוא אכן הסביר להמונים שמצווה לשים בקלפי עוד פתק ועוד פתק של ש"ס. בנוסף חולקו קמעות ופוזרו הרבה הבטחות בשמו של אלוהים. באתר הרשמי של המפלגה הופיעה ההבטחה שמי שיצביע לה מובטח לו גן־עדן. על זה נאמר: "לא תשא את שם ה' לשווא". 

השימוש בשם אלוהים לשווא נעשה שוב ושוב על־ידי רבנים, פוליטיקאים, אישי ציבור, גורואים למיניהם, מתקשרים ואפילו מפקדים בצבא. במובנים רבים אפילו כשאדם משוחח לתומו עם רעהו ואומר לו שבעזרת ה' קרה או יקרה משהו, הוא נושא את שם ה' לשווא. 

אלוהים הוא גם הסמל של האמת האובייקטיבית, הצדק המוחלט, הטוטאליות הבלתי־ניתנת לבקרה. במובנים רבים איסור נשיאת שם ה' לשווא הוא גם הציווי לא להשתמש במונחים של אמת אובייקטיבית וצדק מוחלט לשווא. על־פי רוב, האמת לא נמצאת בכיסנו ואנחנו לא יכולים לדבר בשמה. 

יש מי שהצביעו על כך שהמילה "שוא" היא ראשי תיבות של: שקר ולא אמת. בתפיסה זו, איסור נשיאת שם ה' לשווא, הוא האיסור להשתמש באלוהים לדברים שקריים. אבל נתקלתי גם בפרשנות רדיקלית יותר מזו. כתוב: "לֹא תִשָּׂא אֶת שֵׁם יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לַשָּׁוְא"(עם האות למד לפני המילה שוא). ראשי התיבות של לַשָּׁוְא הם: "לא שקר ולא אמת". אל תשתמש באלוהים למטרות שקר, זה ברור, אבל גם לא למטרות אמת. פשוט תוציא אותו מהויכוח, או ליתר דיוק - אל תכניס.י אותו לשם מלכתחילה.

[המאמר מבוסס על פרק 164 בהסכת מקור להשראה ומופיע בשלוש שפות באתר בית אביחי]

פרשת בשלח: בנפול אויבך

בני ישראל הולכים בתוך הים ביבשה, וכשנכנסים אליו המצרים נפסק הנס, המים חוזרים וכל צבא מצרים טובע. משה ובני ישראל פוצחים בשירה הידועה, שירת הים, בה הם מהללים את אלוהים על הנס ועל הרג המצרים. 

רש"י מסביר את לוח הזמנים מרגע היציאה ממצרים - שלושה ימי מסע, ביום הרביעי המרגלים ששתל בתוכם פרעה חוזרים להגיד לו שבני ישראל לא מתכוונים לשוב כפי שהבטיחו, יומיים של מרדף, ובליל היום השביעי, הלוא־הוא 'שביעי של פסח', המצרים יורדים לים והים נסגר עליהם. בבוקר 'שביעי של פסח' פוצחים משה ובני ישראל בשירת הים. זו ראשיתה של המסורת שטוענת שחג 'שביעי של פסח' הוא בעצם לזכר קריעת ים סוף וטביעת המצרים בים. 

אלא שזה לא ממש מסתדר, מאחר שהציווי לחוג את 'שביעי של פסח' מופיע בתורה בשעה שבני ישראל נמצאים עדיין במצרים. הטעות הזו היא לא רק טכנית, אלא יש לה שורשים עמוקים שמלמדים על תפיסות עולם שונות. רבי מאיר שמחה הכהן מדווינסק, המשך חכמה, כתב -  

"כל העמים בדתותיהן הנימוסיות יעשו יום הניצחון - יום מפלת אויבים - לחוג חג הניצחון. לא כן בישראל, המה לא ישמחו על מפלת אויביהם, ולא יחוגו בשמחה על זה, וכמו שאמר (משלי כד, יז) 'בנפול אויבך אל תשמח ובהכשלו אל יגל לבך פן יראה ה' ורע בעיניו, והשיב מעליו אפו'. הרי דאדם המעולה אינו שמח בנפול אויבו, משום שהשמחה רע בעיני ה' - הלא הרע בעיני ה' צריך לשנאתו! ולכן לא נזכר בפסח 'חג המצות, כי בו עשה במצרים שפטים', רק 'כי הוציא ה' את בני ישראל ממצרים'. אבל על מפלת האויבים אין חג ויום טוב לישראל". (מתוך: פירוש המשך חכמה על שמות י"ב, ט"ו)

אגב, מסיבה זו, על־פי המשך חכמה, חג החנוכה נקבע על נס פך השמן, ולא על הניצחון בקרבות; ופורים נקבע על בסיס זה שנחנו מאויבנו, על ההצלה שלנו ולא על המפלה שלהם; ושביעי של פסח נקבע כחג במכוון עוד במצרים, ללא קשר לקריעת ים סוף. התרבות היהודית אוסרת לחוג את מפלת האויב. כדברי המדרש בילקוט שמעוני: "מעשי ידי טובעים בים ואתם אומרים שירה לפני?".

אם אנחנו מסתכלים אחורה על המלחמה הקשה שאנו מצויים בה, אפשר להצביע בבירור על שני סוגי אירועים שהביאו להתפרצויות שמחה בציבור - האחד הוא כמובן כאשר משוחררים חטופים, והשני התרחש כאשר הצלחנו לפגוע במפקדים בכירים, כאשר הביפרים התפוצצו בלבנון, וכמובן כאשר התבשרנו על ההתנקשות המוצלחת בחסן נסראללה ועל הריגתו של יחיא סינוואר. בשעת מלחמה זו, דברי המשך חכמה וספר משלי מרגישים מעט מנותקים. מה יותר טבעי מלשמוח כאשר מי שמנסה להרוג אותך נוחל מפלה?

לעצמי אני מיישב את הדברים בהבנה שיש הבדל בין שמחה ספונטנית לבין קביעת יום חג לדורות. תחושת השמחה הרגעית לנוכח נפילת האויב היא טבעית ובריאה (האויב, לא ילדיו), אבל רגע לאחר מכן מצופה מאיתנו לזכור שכל אדם נברא בצלם אלוהים ובדמותו; לדעת שבכל מלחמה נהרגים חפים מפשע רבים; להבין ששמחה על מוות באשר הוא, מגיעה ממקום מקולקל בנפש; וכמה שזה קשה אז גם להפנים שרק סיפור חיים מקרי הפך את האויב שלי לאויב. 

בנפול אויבך שמח לרגע, חושי הקלה, ולאחר מכן דע ודעי שהכל חלק מטרגדיה איומה שבה בני אדם עוד לא השכילו ליישב את הסכסוכים ביניהם בלי שפיכת דם, ושרע הדבר, רע, ואין בו כל שמחה. 

[המאמר מבוסס על פרק 159 של ההסכת מקור להשראה ונמצא גם בתרגום לאנגלית ורוסית באתר בית אביחי]

פרשת בא: כששערי גיהנום נפתחים

לפני שנים רבות צפיתי עם אחייני בן הארבע בסרט מצויר על יציאת מצרים. כאשר הגיעה מכת בכורות, ראו בסרט כיצד ילדים בגילו מתים. האחיין המתוק שלי הסתכל לי בעיניים ושאלה כמעט בוכה: "אבל למה?". יכולתי להגיד לו שפרעה היה רשע, שהמצרים היו לא־בסדר, אבל בתכלס לא יכולתי להסביר לו במה חטאו ילדים ופעוטות. מתוך עיניו בקעה זעקתו של אברהם: "חָלִלָה לְּךָ מֵעֲשֹׂת כַּדָּבָר הַזֶּה, חָלִלָה לָּךְ, הֲשֹׁפֵט כָּל הָאָרֶץ לֹא יַעֲשֶׂה מִשְׁפָּט?"

הקושיה אודות הצדק שבמכת בכורות מתעצמת ביודענו שהיה זה אלוהים שהקשיח את לב פרעה. במילים אחרות, ניתן היה לסיים את כל זוועת העבדות בלי המכה הזו. מכת בכורות לא נועדה לשחרר את בני ישראל, היא נועדה לביסוס שלטונו של אלוהים ולהעברת מסר החוצה ופנימה לדורי דורות - אני אלוהים, ואני עוצמתי מאוד.

וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה בֹּא אֶל פַּרְעֹה כִּי אֲנִי הִכְבַּדְתִּי אֶת לִבּוֹ וְאֶת לֵב עֲבָדָיו לְמַעַן שִׁתִי אֹתֹתַי אֵלֶּה בְּקִרְבּוֹ. וּלְמַעַן תְּסַפֵּר בְּאָזְנֵי בִנְךָ וּבֶן בִּנְךָ אֵת אֲשֶׁר הִתְעַלַּלְתִּי בְּמִצְרַיִם וְאֶת אֹתֹתַי אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בָם וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי יְהוָה. (שמות י, א-ב). פסוקים דומים לאלה ניתן למצוא לאורך כל התיאור של עשרת המכות. "בְּזֹאת תֵּדַע כִּי אֲנִי יְהוָה" (שמות ז, יז), "בַּעֲבוּר תֵּדַע כִּי אֵין כָּמֹנִי בְּכָל-הָאָרֶץ" (שמות ט, יד), "בַּעֲבוּר זֹאת הֶעֱמַדְתִּיךָ בַּעֲבוּר הַרְאֹתְךָ אֶת-כֹּחִי וּלְמַעַן סַפֵּר שְׁמִי בְּכָל הָאָרֶץ" (שמות ט, טז). 

כוח הוא אחת הדרכים לבסס שלטון וסמכות. הכוח אמור לגרום לנו להעריץ את השליט ולפחד ממנו באותה עת. אלא שנדמה לי שהתורה מבקשת ללמד אותנו משהו עמוק על התופעה הזו - היא נדונה לכישלון. אלוהים מפעיל כוח עצום כדי לבסס את שלטונו כלפי חוץ וכלפי פנים, ובכל זאת זמן קצר אחרי זה המצרים מתחרטים והצבא שלהם רודף אחרי בני ישראל; אלוהים עושה את נס קריעת ים־סוף ואז מטביע את צבא מצרים בים, וזמן קצר אחרי זה בני ישראל עושים עגל מזהב ואומרים: "אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל" (שמות לב, ד). התורה מראה לנו שביסוס שלטון וסמכות באמצעות כוח, זה דבר מוגבל שיכול להצליח רק לזמן קצר. 

המקרה החמור והקשה ביותר במאה השנים האחרונות שניתן להשוות למכת בכורות, היה זה של נגסקי. בשלהי מלחמת העולם השניה מחליטה ארה"ב להטיל, לראשונה בהיסטוריה, פצצת אטום. בשישה באוגוסט 1945 מוטלת הפצצה על הירושימה. יש שסבורים שלא היה צורך בכך על־מנת לסיים את המלחמה, ויש שטוענים שבלי זה המערכה מול יפן הייתה נמשכת. כך או כך, מה שמוסכם על רוב מוחלט של החוקרים הוא שמה שקרה שלושה ימים מאוחר יותר לא היה נחוץ - טרומן הורה על הפלת פצצת אטום נוספת. 

ההערכה המקובלת היא שהפצצת נגסקי נועדה לבסס את שלטונה של ארה"ב אחרי המלחמה. להבהיר לעולם כולו שמה שקרה בהירושימה לא ביטא יכולת חד־פעמית שעברה מן העולם. היה זה פשע מלחמה שהביא למותם של עשרות אלפי אנשים ולתחלואה של עשרות אלפים נוספים. ולמרות כל זה - המלחמה הקרה לא נמנעה, מלחמת קוריאה פרצה, מלחמת ויטנאם התרחשה וכך כל מלחמותיה של ארה"ב עד היום. גם במובן הפנימי ראינו שוב ושוב שליטים מנסים לבסס את שלטונם באמצעות כוח ואימה. זה תמיד הצליח לזמן קצר בלבד, לפעמים זה החזיק כמה עשרות שנים, אבל אז תמיד הגיע המרד. 

שלטון צריך להיות מבוסס על ברית ולא רק על כוח. לכן אלוהי המבול כורת מיד אחריו ברית, לכן אלוהי עשרת המכות כורת מיד אחריו את ברית סיני. 

מכת בכורות הגיעה אחרי פשעים בלתי נתפסים שעשתה מצרים. הגמרא במסכת בבא קמא אומרת בהקשר אחר את הכלל: "כיוון שניתן רשות למשחית אינו מבחין עוד בין צדיקים לרשעים" (בבא קמא דף ס ע"א). כאשר שערי גיהנום נפתחים אין לדעת מי יבוא בהם, אין לדעת מי יִפָּגַע שלא כדין, אין לדעת מי יִפְגַּע שלא כדין. יש רגעים בהם גם הטובים ביותר עלולים לעשות את הדברים הגרועים ביותר. אוי לו למי שפותח את השערים האלה ומזמין את המשחית פנימה. אוי להם לפרעה, להיטלר, לסינוואר ולשאר צוררים.

[המאמר מבוסס על פרק 154 של ההסכת מקור להשראה]

פרשת וארא: האדם נולד חופשי?

הרמב"ם, שהשבוע ציינו את יום פטירתו, סבר שלאדם יש רצון חופשי כמעט מוחלט. "רשות לכל אדם נתונה: אם רצה להטות עצמו לדרך טובה ולהיות צדיק - הרשות בידו, ואם רצה להטות עצמו לדרך רעה ולהיות רשע - הרשות בידו" (משנה תורה, הלכות תשובה). לא יעלה על הדעת, על־פי הרמב"ם, שאלוהים יטיל עלינו מצוות ויבטיח שכר ועונש, אם אין לנו יכולת להענות לציווי או לדחות אותו. כל מערכת שיש בה חוק ועונש, מניחה שהאדם יכול לבחור. גם בימינו, כאשר האמונה בחופשיות הרצון נשחקה ונתערערה, אנחנו עדיין מניחים שברגע האמת האדם יכול לבחור אם לעשות דבר־מה. משמעות הטענה המשפטית של אי־שפיות בשעת מעשה, היא שהנאשם לא יכול היה לבחור, ולכן לא ניתן לשפוט אותו. היו הוגים, כמו שפינוזה, שסברו שדטרמניזם והעדר חופש בחירה לא סותרים את מוסריות השפיטה והעונש, אבל נדמה לי שרובנו הגדול נסכים שחופש בחירה הוא תנאי מקדים לשיפוט, האשמה וענישה. 

לאור זאת, פרשנים והוגים רבים התקשו עם הפסוקים הידועים מפרשתנו -  וַאֲנִי אַקְשֶׁה אֶת לֵב פַּרְעֹה וְהִרְבֵּיתִי אֶת אֹתֹתַי וְאֶת מוֹפְתַי בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם. וְלֹא יִשְׁמַע אֲלֵכֶם פַּרְעֹה וְנָתַתִּי אֶת יָדִי בְּמִצְרָיִם וְהוֹצֵאתִי אֶת צִבְאֹתַי אֶת עַמִּי בְנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם בִּשְׁפָטִים גְּדֹלִים. (שמות ז, ג-ד)

אם אלוהים מצהיר מראש שהוא יקשה את לב פרעה, כיצד ניתן להצדיק את השפטים הגדולים? אם לפרעה אין חופש בחירה, כיצד ניתן להעניש אותו? בחיבורו "שמונה פרקים" פירש זאת הרמב"ם כך - 

"פַּרְעֹה וְסִיעָתוֹ מָרוּ בִּבְחִירָתָם בְּלִי הַכְרֵחַ, וְחָמְסוּ הַגֵּרִים אֲשֶׁר הָיוּ בְּתוֹכָם וְעִוְּלוּ עֲלֵיהֶם עָוֶל גָּמוּר, כַּאֲשֶׁר נֶאֱמַר בְּבֵאוּר: וַיֹּאמֶר אֶל עַמּוֹ: הִנֵּה עַם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְגוֹ' הָבָה נִתְחַכְּמָה לוֹ (שם א ט-י) - וְזֹאת הַפְּעֻלָּה הָיְתָה מֵהֶם בִּבְחִירָתָם מִבְּלִי הַכְרֵחַ, רַק בְּרֹעַ לְבָבָם. וְהָיָה עֹנֶשׁ הַשֵּׁם יִתְבָּרֵךְ לָהֶם עַל זֶה לְמָנְעָם מֵהַתְּשׁוּבָה, עַד שֶׁיָּחוּלוּ עֲלֵיהֶם מֵהָעֳנָשִׁים מַה שֶּׁהָיָה רָאוּי לָהֶם מִן הַדִּין. וּמְנִיעָתָם מֵהַתְּשׁוּבָה הִיא - שֶׁלֹּא יְשַׁלְּחֵם". (הקדמת הרמב"ם למסכת אבות, חלק ח)

פרעה והמצרים העבידו את בני־ישראל בפרך, ואף החלו לרצוח את בניהם הבכורים, לפני המכות! למעשה, המכות הם עונש על כך. הקשחת ליבו של פרעה ומניעת התשובה ממנו לתקופה קצרה, הן חלק מהעונש שהגיע לו ולעמו על־פי הדין. 

ניתן לקחת את פרשנות הרמב"ם צעד אחד נוסף ולהסבירה שלא על־דרך־הנס - ישנם מעשים מסוימים שאם האדם חוזר עליהם שוב ושוב, הם באופן טבעי מקשיחים את ליבו. ישנה צורת התנהגות שאם האדם מתמכר אליה, היא משחיתה אותו עד כדי־כך, שהוא כבר בעצמו לא יכול לבחור אחרת. האדם יכול לאבד באופן הדרגתי את יכולתו לבחור, ואז יקח לו הרבה זמן והרבה מאמץ להיגמל מאותו מצב, אם בכלל.

אריסטו כתב: "היה זה בתחילה ברשותם של הרשע והפרוץ שלא להיעשות אנשים מסוג זה, ואם כך הוא, הנם כמות שהם מרצונם. ואילו לאחר שנעשו כפי שנעשו, שוב אין באפשרותם שלא להיות כך" (אתיקה, תרגום: ליבס, עמ' 69). יש לאדם רצון חופשי אבל הוא נסגר באופן הדרגתי כאשר הוא בוחר שוב ושוב לעשות את הרע. אריך פרום יישם את הדברים על פרשתנו: 

"כשאלוהים אומר שיקשיח את לב פרעה, הריהו מודיע שליבו של פרעה יתקשה באורח בלתי-נמנע… המקרא שם כאן את הדגש על אחד החוקים היסודיים ביותר בהתנהגות האדם. כל מעשה רע נוטה להקשות, לאטום את ליבו של האדם. כל מעשה טוב נוטה לרככו, לעשותו חיותי יותר. ככל שמתקשה יותר ליבו של אדם, כן עשוי הוא פחות להשתנות מתוך חירות והוא נקבע כבר יותר על-פי מעשיו הקודמים". (והייתם כאלוהים, עמ' 89)

לפנינו תפיסה מרתקת שעל־פיה יש חופש רצון, אבל כאשר משתמשים בו שלא כהלכה הוא נשחק ולבסוף נעלם. הרב יונתן זקס הסכים לשורה התחתונה הזו, אך חשב שיש לראות זאת הפוך. נקודת המוצא היא שאין לאדם חופש רצון אם הוא לא מתאמץ להשתמש בו. החופש אינו נתון ואינו מוחלט, "אנחנו צריכים לעבוד בשבילו", ואנחנו "עלולים לאבד אותו – כמו שקרה לפרעה, וכמו שקורה לנרקומנים, לאלכוהוליסטים, ולמכורים למשחקי מחשב" (רעיונות משני חיים, עמ' 64). ע"פ הרב זקס החופש לבחור הוא מטרה שיש להשיג, ומי שלא עמל כל העת לשמר את החופש הזה, סופו שליבו יקשה והוא יפעל מתוך הכרח ולא מתוך בחירה. עלינו להתאמץ לרצות את הטוב כל העת, כדי שלא נגיע לצומת שבה כבר נאבד את היכולת לבחור בו. 

שבת שלום.

[המאמר מבוסס על פרק 149 בהסכת מקור להשראה]

פרשת שמות: אהיה אשר אהיה

בפרשת שמות נִגְלָה לראשונה אלוהים למשה בסנה הבוער, ואז זה קורה - משה מעז ושואל את אלוהים לשמו, ואלוהים משיב - וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל הָאֱלֹהִים הִנֵּה אָנֹכִי בָא אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתִּי לָהֶם אֱלֹהֵי אֲבוֹתֵיכֶם שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם וְאָמְרוּ לִי מַה שְּׁמוֹ מָה אֹמַר אֲלֵהֶם. וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל מֹשֶׁה אֶהְיֶה אֲשֶׁר אֶהְיֶה וַיֹּאמֶר כֹּה תֹאמַר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶהְיֶה שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם. (שמות ג, י"ג-י"ד)

אֶהְיֶה - זה השם שאלוהים בוחר לעצמו. אפשר להבין את התשובה המיוחדת הזו בשתי צורות. האחת היא שמדובר במעין התחמקות נוזפת. "מה זאת אומרת איך קוראים לי? חצוף! אני אהיה אשר אהיה. זה לא עניינך מה שמי"; השניה היא שמדובר בשם שמסתתרת מאחוריו משמעות עמוקה. ננסה לגעת במשמעות הזו. 

מייסטר אקהרט (Meister Eckhart), התיאולוג הגרמני שחי במפנה המאות ה-13 וה-14, כתב: "אהיה - שאין לו שם ואשר מעולם לא קנה לו שם". אלוהים לא מתחמק אלא מסביר למשה שאין לו שם ושלא יכול להיות לו שם. העדר השם הוא מאפיין מהותי של האלוהות. אריך פרום מסביר:

"אלוהים ישנו. ברם אין ישותו ישות נגמרת, בדומה לדבר מן הדברים, אלא היא תהליך חי, התהוות. רק דבר, רוצה לומר מה שהגיע לצורתו האחרונה, יש לו שם. אם נתרגם תרגום חופשי את תשובת אלוהים למשה, נאמר: 'שמי הוא: נטול שם, אמור להם שנטול שם שלח אותך". רק לאלילים יש שמות, מפני שהם דברים. לאלוהים "חיים" אי־אפשר שיהיה שם: השם אהיה מציין פשרה אירונית בין ויתור האל לבורות העם לבין דרישתו להיות אלוה נטול-שם". (אריך פרום, והייתם כאלוהים, עמ' 27)

על פי פרום המהפכה המקראית היא לא זו של החלפת שורה של אלילים באל אחד, אלא היא שבירת עומק מושג האלילות על־ידי מפגש עם מי שאין לו שם, שאינו דבר מן הדברים. השלב הבא, לפי פרום, יהיה שהרמב"ם יכריז שלא ניתן להגיד דבר על אלוהים ויכונן את רעיון שלילת התארים; לְךָ דֻמִיָּה תְהִלָּה - אודות אלוהים ניתן רק לשתוק. על מה שיש לו שם אפשר לדבר; את מה שיש לו שם אפשר לתאר; אבל אלוהים אומר: אני אֶהְיֶה אֲשֶׁר אֶהְיֶה, אינני ניתן לתיאור. על־פי פרום, מה שמתחייב משיטת הרמב"ם ומתשובתו של אלוהים למשה, הוא לא רק תיאולוגיה שלילית אלא שלילת התיאולוגיה. 

משה שומע את הדברים המום, ושותק. הוא לא יודע איך לעכל את זה. הוא הרי לא מתכוון ללכת לבני ישראל ולהגיד להם "אֶהְיֶה שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם", כפי שנצטווה; הוא לא מבין מה זה אומר והם ודאי לא יבינו. אלוהים שומע את שתיקתו הארוכה ומוותר לו.  

וַיֹּאמֶר עוֹד אֱלֹהִים אֶל מֹשֶׁה כֹּה תֹאמַר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל יְהוָה אֱלֹהֵי אֲבֹתֵיכֶם אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אֱלֹהֵי יִצְחָק וֵאלֹהֵי יַעֲקֹב שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם זֶה שְּׁמִי לְעֹלָם וְזֶה זִכְרִי לְדֹר דֹּר. (שמות ג, ט"ו)

אלוהים ממשיך לא להעניק לעצמו שם של ממש. הוא אומר צירוף אותיות לא ברור - י ה ו ה - שם ההוויה, שקשור בעומקו לשם אֶהְיֶה. על־מנת שבני ישראל יירגעו ויבטחו בו, הוא מסביר שהוא האלוהים של אבותיהם. אם אתם חייבים שם - אז זה שמי וזה זכרי. 

לכל איש יש שם וגם לכל חפץ ולכל חיה ולכל דבר בעולם וביקום. רק למי שמייצג רעיון שמעבר  לכל אלה אין שם. אריך פרום חשב שאלוהים המקראי מייצג את המאבק באל עם שם, באליל. מהותה של האמונה באלוהים היא שלילת האלילים. "כל הכופר בעבודה זרה נקרא יהודי" (תלמוד בבלי, מגילה, י"ג ע"א). ומה הם האלילים שלנו כיום? זו נראית לי שאלה חשובה מאוד. ואגב, כיצד החלטנו לכנות בשפת היומיום את מי שהבהיר למשה ולכולנו שאין לו שם? אנחנו מכנים אותו: ה' (השם!). 

[המאמר מבוסס על פרק 144 של ההסכת מקור להשראה]

פרשת ויחי: אמת ושלום

"רבן גמליאל אומר: על שלושה דברים העולם עומד; על הדין ועל האמת ועל השלום" (משנה אבות, א, יח). ומה קורה כשנוצר מתח בין האמת לשלום? במסכת יבמות אומר רבי אילעא בשם רבי אלעזר בר' שמעון את הכלל הבא: "מותר לו לאדם לשנות בדבר השלום". לשנות, זאת אומרת – לא לומר את האמת. כדי להצדיק את דבריו מפנה רבי אילעא לקטע קצרצר מהפרשה שלנו, פרשת ויחי. 

וַיִּרְאוּ אֲחֵי יוֹסֵף כִּי מֵת אֲבִיהֶם וַיֹּאמְרוּ לוּ יִשְׂטְמֵנוּ יוֹסֵף וְהָשֵׁב יָשִׁיב לָנוּ אֵת כָּל הָרָעָה אֲשֶׁר גָּמַלְנוּ אֹתוֹ. וַיְצַוּוּ אֶל יוֹסֵף לֵאמֹר אָבִיךָ צִוָּה לִפְנֵי מוֹתוֹ לֵאמֹר. כֹּה תֹאמְרוּ לְיוֹסֵף אָנָּא שָׂא נָא פֶּשַׁע אַחֶיךָ וְחַטָּאתָם כִּי רָעָה גְמָלוּךָ וְעַתָּה שָׂא נָא לְפֶשַׁע עַבְדֵי אֱלֹהֵי אָבִיךָ וַיֵּבְךְּ יוֹסֵף בְּדַבְּרָם אֵלָיו. (בראשית נ, ט"ו- י"ז)

17 שנה חלפו מאז שדאג יוסף שיביאו את יעקב אביו למצרים; 17 שנה שבהן כל משפחת ישראל הגדולה, כולל הנכדים והנינים והשפחות והעבדים והמקנה, מתגוררים בארץ גושן שבמצרים. והנה, הגיעה שעתו של יעקב למות. אֵבֶל כבד יורד על מצרים בשל מות אביו של השליט יוסף, ובינתיים מתפרצת מחדש חרדת האחים. הם חוששים שמא עתה, כשאבא שלהם איננו, יוסף ינקום את נקמתו. האחים מתקשים להאמין שיוסף באמת סלח להם, והם בטוחים שיגיד לעצמו "אתם מכרתם אותי לעבדות; אתם אמרתם לאבא ׳טרוף טורף יוסף׳; עכשיו הגיעה העת להשיב לכם כגמולכם". 

אז הם ממציאים סיפור. הם אומרים ליוסף שרגע לפני שאבא שלהם נפטר, הוא ציווה עליהם להגיד לו שיתגבר על הרע שעשו לו אחיו ושלא יגמול להם רעה בחזרה. הם יודעים שיוסף יכבד את משאלתו האחרונה של אביו. 

מעניין שזוהי הדוגמה שמביאה הגמרא ל"לשנות מפני השלום". על פי רוב, כלל זה מובן כדאגה לשלומו של האחר, ואילו במקרה הזה, האחים דואגים לעצמם ולמשפחותיהם. הגמרא אומרת שגם זה לגיטימי. אם שקר קטן מונע סבל גדול, אזי לעיתים השקר הזה לגיטימי. 

בהמשך הסוגיה במסכת יבמות מביאה שם הגמרא אמירה מעניינת ואמיצה של רבי ישמעאל. בספר בראשית, שבשבת זו אנחנו מסיימים את קריאתו, גם אלוהים משנה בדיבורו מפני השלום. רבי ישמעאל מפנה אל המקרה שבו המלאכים מבשרים לאברהם ושרה שהם יזכו לילד ושרה לא מאמינה. "וַתִּצְחַק שָׂרָה בְּקִרְבָּהּ לֵאמֹר אַחֲרֵי בְלֹתִי הָיְתָה לִּי עֶדְנָה וַאדֹנִי זָקֵן", כך כתוב, אך כאשר אלוהים מצטט את שרה בפני אברהם, הוא אומר: "וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל אַבְרָהָם לָמָּה זֶּה צָחֲקָה שָׂרָה לֵאמֹר הַאַף אֻמְנָם אֵלֵד וַאֲנִי זָקַנְתִּי" (בראשית יח, יב-יג). אלוהים אינו רוצה להעליב את אברהם ולהגיד לו ששרה כינתה אותו "זקן" ולא האמינה שביכולתו להביא ילדים לעולם. כדי לשמור על שלום בית, גם אלוהים משנה מפני השלום.

חשוב להדגיש: שקר הוא שקר הוא שקר, גם אם מכנים אותו "לשנות". היחסים של משפחת ישראל בספר בראשית מלאים בשקרים: יעקב הצעיר משקר לאביו במצוות אימו כדי לזכות בברכת הבכור; בניו של יעקב משקרים לו ואומרים "חַיָּה רָעָה אֲכָלָתְהוּ טָרֹף טֹרַף יוֹסֵף"; ולאחר מכן הם ממציאים את המשאלה האחרונה של יעקב. 

השקרים הורסים את עולמנו, פוגעים עמוקות באמון שניצב בבסיס החברה ופוגעים בכבוד האדם שמשקרים לו. ואולם, פרשת ויחי מלמדת אותנו שתהיה זו טעות לשים את כל השקרים בסל אחד. בחיים הבוגרים ערכים מתנגשים; ההרמוניה אינה שורה בכול. הערך של השלום נושא חשיבות גדולה כשלעצמו, ויש הבדל גדול בין לשנות מפני השלום ובין לשקר מסיבות אינטרסנטיות כדי להכשיר מעשים לא-ראויים. אם שקר קטן יכול להציל את כל משפחת ישראל מזעמו של אחיהם השליט המצרי, אז אולי ראוי לומר אותו.

אני נזכר בהמלצה של קהלת, "אַל תְּהִי צַדִּיק הַרְבֵּה" (קהלת ז, ט"ז), ומבין שכוונתה – הֱיה חומל. חז"ל מזמינים אותנו לרקוד ריקוד עדין מאוד; לנווט את דרכינו בין האמת ובין ראיית רגשותיו וכאביו של הזולת כדי ליצור מציאות שכולנו יכולים לחיות בה יחד. "הָאֱמֶת וְהַשָּׁלוֹם אֱהָבוּ" (זכריה ח, יט).

[המאמר מבוסס על פרק 139 של מקור להשראה ומופיע באתר בית אביחי גם בתרגום לאנגלית ולרוסית)

פרשת ויגש: אינסטינקט ההאשמה

 בסך הכל רציתי להוציא את החומוס מהמקרר, אבל מישהו הניח אותו בחלק האחורי של המדף ולפניו היה מין כלי כזה פתוח מזכוכית שבתוכו שחו זיתים בשלולית מים. עשיתי את מה שכל גבר היה עושה, וניסיתי לשלוח את היד ולהוציא את החומוס בתנועת ריחוף אקרובטית מעל הזיתים. הכלי התרסק על הרצפה והתנפץ, המים המסריחים נשפכו לי על המכנסיים, והזיתים התפזרו לכל עבר. הדבר המיידי והיחיד שיכולתי לחשוב עליו היה - מה פתאום היא שמה את הזיתים בכלי זכוכית ועוד במקום כל כך לא אחראי? 

הסיפור הזה לא באמת קרה, אבל דומים לו התרחשו בביתנו פעמים רבות. מאחוריו עומדת תופעה פסיכולוגית-קיומית - בכל פעם שמשהו משתבש, קטן או גדול, ויש אפשרות זמינה להאשים מישהו אחר, אנחנו קופצים על ההזדמנות ומאשימים. אני מכנה זאת: אינסטינקט ההאשמה. פעמים רבות האינסטינקט הזה כולל בתוכו אמת חלקית, אך נדיר שהוא מצביע על האמת המלאה. אני מאשים את הזולת פשוט כי אני יכול להאשים את הזולת.  

אחרי שהאחים נכלאו מיד ראובן, האח הבכור, התחיל להאשים אותם בכל המתרחש. "זה קורה בגלל מה שעשינו ליוסף. אמרתי לכם כבר אז לא לעשות את זה. בגללכם כל זה קורה!" ראובן פעל כמצופה מתוך אינסטינקט ההאשמה ובדבריו היה גם גרעין של אמת. זה כמובן היה רק חלק מהאמת. בתור האח הבכור שכולם נושאים אליו עיניים ראובן יכול היה לנסות לשכנע את אחיו באותו יום קשה להחזיר את יוסף בביטחה לאבא שלהם, אבל הוא לא עשה זאת. ברגעים האלה שאינסטינקט ההאשמה הופעל, ראובן לא היה עסוק באשמתו, אלא רק באשמת אחיו. אינסטינקט ההאשמה הוא למעשה גם דרך של הנפש להגן על עצמה ולספר סיפור שרחוק ככל הניתן מהמילים "אני אשם". 

יהודה ויוסף מצליחים לפעול אחרת. הפרשה שלנו מתחילה בנאום של יהודה שמנסה לגרום לשליט המצרי לא לאסור את בנימין באשמת גניבת הגביע, ואף בהבעת נכונות לכך שהוא ייכנס לכלא במקומו! בהמשך מגיעה הדרמה הגדולה - יוסף כבר לא יכול להתאפק והוא מגלה לאחיו את זהותו ופורץ בבכי. האחים כמובן מבועתים. השליט המצרי העוצמתי שיכול במשפט אחד להביא למותם או לכליאתם הוא אותו האח שהם כמעט הרגו, שהם השליכו לבור, שהם מכרו לעבדות. 

"וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל אֶחָיו אֲנִי יוֹסֵף, הַעוֹד אָבִי חָי? וְלֹא יָכְלוּ אֶחָיו לַעֲנוֹת אֹתוֹ כִּי נִבְהֲלוּ מִפָּנָיו. וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל אֶחָיו גְּשׁוּ נָא אֵלַי, וַיִּגָּשׁוּ, וַיֹּאמֶר אֲנִי יוֹסֵף אֲחִיכֶם אֲשֶׁר מְכַרְתֶּם אֹתִי מִצְרָיְמָה. וְעַתָּה אַל תֵּעָצְבוּ וְאַל יִחַר בְּעֵינֵיכֶם כִּי מְכַרְתֶּם אֹתִי הֵנָּה כִּי לְמִחְיָה שְׁלָחַנִי אֱלֹהִים לִפְנֵיכֶם. [...] לֹא אַתֶּם שְׁלַחְתֶּם אֹתִי הֵנָּה כִּי הָאֱלֹהִים וַיְשִׂימֵנִי לְאָב לְפַרְעֹה וּלְאָדוֹן לְכָל בֵּיתוֹ וּמֹשֵׁל בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם". הטקסט המדהים הזה הוא בדיוק ההפך מאינסטינקט ההאשמה. אתם לא אשמים, מדובר פה בכלל בתוכנית אלוהית גאונית! 

בשלב הזה יוסף שולח אותם להביא את אביהם - אביו האהוב - את יעקב. וכאן מופיע המשפט האנושי והיפה ביותר בפרשה לטעמי: "וַיְשַׁלַּח אֶת אֶחָיו וַיֵּלֵכוּ וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם: אַל תִּרְגְּזוּ בַּדָּרֶךְ". למה יוסף חושש מכך שהם ירגזו בדרך? "וטעם אל תרגזו - שיכעוס איש על אחיו בעבור מכירתו" (אבן עזרא). יוסף יודע מה יקרה בדרך - אינסטינקט ההאשמה יתחיל לפעול, והם יהיו עסוקים בלריב מי באמת אחראי על ההתעללות ההיא ביוסף. אחד יגיד לשני: "אבל לא ראית על הפנים שלי שאני נגד? למה אתה חושב שתקתי?"; השני יגיד לשלישי: "אתה מדבר? אתה זה שהכניס אותו לבור!"; השלישי יגיד לרביעי: "אבל אתה ביצעת את המכירה, אתה!"; וראובן יצעק על כולם: "אתם רציתם להרוג אותו! להרוג!". יוסף יודע שהדרך הזו הולכת להיות דרך של האשמות. והוא מזהיר אותם מפני זה - אל תרגזו בדרך.

אינסטינקט ההאשמה נמצא בכל פינה של חיינו. בשנים האחרונות נוצרו - בדמוקרטיות המערביות בכלל ובישראל בפרט - תרבות ופוליטיקה של האשמה. המחנה הנגדי, או לפחות הנהגתו, אשם בהכל. המסקנה היא שאם רק נצליח להחליף אותם הכל יסתדר. יש כאן גרעין של אמת - זו אכן ההנהגה הגרועה ביותר בתולדות ישראל, אבל זה לא נכון שאם רק נזיז אותם הכל יסתדר. 

ההיאחזות בסיפור האחר, הלא־מאשים, אפשרה לאחים לבנות לעצמם חיים חדשים בארץ גושן, לשרוד ולהקים עם. אני מבקש ללמוד מזה את הכוח העצום של החלפת אינסטינקט ההאשמה ביצירת סיפור שלא מחפש אשמים. אם אתה לא אשם ואני לא אשם, אנחנו יכולים עכשיו לשתף פעולה בבניית עתיד טוב יותר. האם עדיין יש סיכוי שנקשיב לעצת יוסף וניצור כאן מערכת יחסים שבה לא רוגזים בדרך?

[המאמר מבוסס על פרק 134 בהסכת מקור להשראה. הקליקו להאזנה]

פרשת מקץ: למה דווקא שמעון?

 כאשר יוסף היה נער צעיר הוא הביא את דיבתם הרעה של אחיו לאביו. לא כתוב מה הייתה אותה דיבה, ורש"י הסביר שם שבני לאה היו מזלזלין בבני השפחות וקוראים להם "עבדים". יוסף לא אהב את הזלזול הזה והלשין ליעקב. עכשיו חלפו שנים רבות, יוסף הוא משנה למלך מצרים, והאחים שלו כלואים אצלו באשמת ריגול מבלי שיזהו אותו.    

יוסף עדיין לא מגלה לאחיו מיהו ומודיע להם שעליהם לחזור לכנען ולהביא את אחיהם הקטן כהוכחה לכך שהם לא מרגלים. כערבון הוא כולא את שמעון במצרים. פרשנים רבים ניסו להבין למה בחר יוסף דווקא את שמעון. בין הפרשנויות מצאתי סברה יפה אצל הרב משולם ברנדווין - 

"דיוסף רצה לידע אם חזרו אחיו מדרכן הלזו, שמחשיבים את בני השפחות כעבדים, לפיכך אמר כי בזאת יבחנו, יטול מהם בן לאה אחד לשביה, ואם יבקשו להחליפו בבן שפחה הרי למדת דסבירא להו דבן לאה [שסוברים הם שבן לאה] חשיבותו טפי [יתרה] משום דהוי ישראל ובן שפחה הוא עבד, ואם לא יחליפוהו הרי נמצא דחזרו מדרכן הרעה". 

יוסף בוחן אותם. הוא מחליט לאסור דווקא את אחד מבני לאה כדי לראות אם השאר יבקשו להחליף אותו באחד מבני בלהה או זילפה. אם זה יקרה, סימן שהם לא שבו מדרכם הרעה. שהם עוד לא מצליחים לראות את זה שכולם בני ישראל; שהם שווים; שהם אחים. אם הם לא יבקשו - זה יהיה סימן עבורו שאחיו באמת עברו שינוי. 

ומבני לאה למה דווקא את שמעון? משולם מביא שם כמה סיבות שמראות שבכל אחד מבני לאה היה משהו מיוחד שאפשר היה לחשוב שהם רוצים להחליפו בגלל אותו משהו. בכל בני לאה חוץ משמעון. "ועל כן נטלו יוסף", כותב הרב משולם, "ואמר אם יחליפוהו בבן שפחה הרי נמצא כי אוחזין בקלקלתן, ואם לאו הרי טוב. ולפי שראה שהשאירוהו בידיו ולא החליפוהו לפיכך גמר אומר להתפייס עמהם".

יוסף ניצב בצומת דרמטי, הן במובן הפנים־משפחתי, והן במובן הלאומי. אם יוסף יבחר לנקום באחיו, הרי שהמשפחה תתפרק ולא ניתן יהיה לבנות אותה מחדש. הנקמה הייתה משנה את ההיסטוריה. לא היה קם העם היהודי, לא היה יותר זכר לבני־ישראל. אם הוא יבחר להתפייס - הוא יאחד מחדש את משפחתו ויהפוך אותם לראשי שבטי ישראל. זה הרגע. וברגע הזה, לפי הפרשנות המקסימה של משולם ברנדווין, מה שהכריע זה לא חשבונות אישיים אלא השאלה האם האחים שלו השתנו והפסיקו לזלזל בבני השפחות. האם הם מתנהגים כמשפחה. 

כל כך הרבה זלזול מצוי היום ביחסים שבין שבטי ישראל. הכל נראה שבור והאמת היא שצריך להיות אופטימיסט גדול כדי לחשוב שזה עוד ניתן לתיקון. אולי הדרך שבה הגיע אלי ספרו של משולם ברנדווין יכולה לטעת מעט אופטימיות כזו - 

משולם ברנדווין הוא רב חרדי־ישראלי. את ספרו קיבלתי לפני כעשור מתנה מרעייתו, שעשתה מעשה אמיץ והחליטה כאישה חרדית ללכת ללמוד בתוכנית של קולות, תוכנית שבה למדו יחד דתיים וחילוניים, מסורתיים וחרדים, נשים וגברים. במקרה זכיתי אז להיות המנחה של התוכנית. המהלך הזה של שושי היה הדגמה חיה ומרגשת לפרשנות שקראנו אצל בן־זוגה. שושי עוסקת שנים בקידום השילוב של השבט החרדי בחברה הישראלית, תוך שמירה על מאפייניו הייחודיים. בין היתר, היא הקימה וייסדה מאז את "מפרי ידיה", ארגון שעוסק בקידום תעסוקתי לנשים חרדיות, וכיום היא ממנכ"לת את לשם - עמותה שעוסקת בקידום ישיבות תיכוניות חרדיות. אז אולי עם עוד ועוד עשייה מהסוג הזה יש עוד סיכוי לבנות גשרים, להפסיק לזלזל באחינו, להפסיק לתת להם לזלזל בנו, ולנסות לבנות פה מחדש עַם. אולי.

[המאמר מבוסס על פרק 129 בהסכת מקור להשראה. הקליקו להאזנה]

פרשת וישב: צדקה ממני

[מי שמכיר.ה את סיפור תמר ויהודה יכול.ה לדלג לפסקה השניה] - בימים ההם אם מת אדם נשוי ללא בנים, אחיו נישא לאלמנה ומקים עימה זרע לאח המת. ואם גם האח השני נפטר? אז עוברים לאח השלישי. זה מה שקורה בפרשה עם בניו של יהודה שנישאו לתמר. יהודה חרד מפני מות בנו השלישי. מה יש לתמר הזו שכל מי שנישא לה מת בסוף? הוא שולח את תמר לשבת בבית אביה ומבטיח לקרוא לה כששלה, בנו השלישי, יגדל. אנחנו מבינים שהוא לעולם לא יקרא לה. עוברים הימים, גם אשתו של יהודה עצמו מתה, תמר ממתינה אבל כצפוי לא מגיע כל סימן מבית יהודה. תמר האמיצה מחליטה לא להיכנע. היא אורבת ליהודה בצד הדרך, מכוסת פנים, מחופשת לזונה. כשיהודה מתפתה לשכב עימה היא לוקחת לו את 'תעודת הזהות' שלו - חותמו, פתילו ומטהו - כערבון לתשלום. כאשר הוא שולח מישהו לשלם לה ולקחת את הערבון, היא נעלמת. תמר נכנסת להריון ואחרי שלושה חודשים מלשינים ליהודה שתמר כלתו זנתה והרתה. יהודה מגיב מיד: "וַיֹּאמֶר יְהוּדָה הוֹצִיאוּהָ וְתִשָּׂרֵף". בימים ההם זו הייתה "זכותו" להורות כך. לפני שלוקחים את תמר למותה היא שולחת ליהודה את החותם, המטה והפתיל שלו עם המסר הבא: "לְאִישׁ אֲשֶׁר אֵלֶּה לּוֹ אָנֹכִי הָרָה וַתֹּאמֶר הַכֶּר נָא לְמִי הַחֹתֶמֶת וְהַפְּתִילִים וְהַמַּטֶּה הָאֵלֶּה". ויהודה מכיר בצדקתה - "וַיַּכֵּר יְהוּדָה וַיֹּאמֶר צָדְקָה מִמֶּנִּי כִּי עַל כֵּן לֹא נְתַתִּיהָ לְשֵׁלָה בְנִי".

"צָדְקָה מִמֶּנִּי" זה ביטוי שאומר שיש גם צדק אצלי, אבל אצלה יותר. זה לא "אני טועה והיא צודקת" אלא "צָדְקָה מִמֶּנִּי". וזה רעיון עם השלכות חשובות -  

"אני צודק! אני אבא שחרד לילדיו. היא אישה קטלנית לכאורה. שני בנים שלי מתו כאשר היו נשואים לה. אני הרי לא יודע מה קרה שם. אני לא יודע אם זה קשור אליה. נראה לכם שאסכן את בני השלישי? איזה מין אבא היה עושה את זה?" כן, יהודה צודק.

"אני צודקת! אני אישה שעברה טרגדיה נוראית. בעלי מת בלי קשר אלי, כפו עלי את אחיו שהתנהג בצורה פושעת כלפי ולבסוף מת גם הוא, ועכשיו הובטח לי שלא אחיה כאלמנה בודדה וערירית, אבל בגדו בי! לא קיימו את ההבטחה! ודאגתי להיכנס להריון מאב המשפחה, שיקים הוא זרע לבנו, והוא התפתה לשכב איתי". כן, תמר צודקת.

אלא שתמר צדקה יותר. הרבה יותר.

אחת מההטיות הקוגנטיביות שדניאל כהנמן מציג בספר המופת שלו "לחשוב מהר, לחשוב לאט", היא הטיית משזמ"י. ראשי תיבות - מה שרואים זה מה שיש (או באנגלית - What You See Is All There Is). כהנמן מסביר שהמוח שלנו, ובעיקר החלק האינטואיטיבי שבו, מתוכנת לעבוד על סמך המידע הזמין לו ברגע נתון. מבחינת המוח, מה שנמצא לפנינו זה "כל הסיפור". אין לו סבלנות או יכולת לחשוב על מה שאולי חסר בתמונה, על מה שאנחנו לא יודעים. וזו למעשה הבעיה: אנחנו נוטים לבנות סיפורים שלמים, קוהרנטיים ומלאי ביטחון עצמי, גם אם הם מבוססים על פיסות מידע קטנות וחלקיות בלבד. אנחנו מעדיפים להתבסס על מה שיש לנו מאשר להתמודד עם חוסר ודאות ולהכיר במגבלות המידע שלנו. במקום לעצור ולשאול: "מה חסר לי כאן?", המוח פשוט ממהר למלא את החסר. משזמ"י הופך את מה שגלוי לאמת מוחלטת ושלמה.

וכנראה זה מה שקרה ליהודה שמיהר להגיד: "הוציאוה ותישרף". המערכת האינטואיטיבית והמהירה עשתה את פעולתה. משזמ"י השתלט עליו. מיד היה ברור לו שתמר היא המרשעת; היא החוטאת. היא בגדה, היא נאפה, היא זנתה, היא לא ראויה. הוא לא יכול היה לדמיין בכלל שאולי יש צדק במעשה הנוראי שעשתה, שאולי הסיפור מורכב יותר. התוצאה של זה ברורה - לשרוף אותה. אבל אז הגיעו החותם, הפתיל והמטה ושברו את המשזמ"י. מערכת החשיבה האיטית יותר, השקולה יותר, נכנסה לפעולה. יהודה כבר היה מסוגל לראות את המורכבות ולהכיר בכך שתמר צדקה ממנו. חוסר ודאות הוא חלק מהחיים ואנו הופכים אותו לוודאות מדומה. אולי אפשר לנסות לקחת אויר, להתעקש לראות את אותה המציאות מזוויות שונות, להיאבק בהשתלטות החצופה של 'מה שרואים זה מה יש' על התודעה שלנו, וברגעים נדירים לדעת להגיד - צדק.ה ממני. אני מרגיש שאני זקוק לזה בחיי האישיים ושכולנו מאוד־מאוד זקוקים לזה בחיינו הלאומיים. 

[המאמר מבוסס על פרק 124 בהסכת מקור להשראה. הקליקו להאזנה]

פרשת וישלח: ראובן ובלהה

 לעיתים סיפור שלם טמון במשפט אחד קשה. לאחר מותה של רחל ממשיכה משפחת ישראל הרחבה במסעה, ואז - "וַיְהִי בִּשְׁכֹּן יִשְׂרָאֵל בָּאָרֶץ הַהִוא וַיֵּלֶךְ רְאוּבֵן וַיִּשְׁכַּב אֶת בִּלְהָה פִּילֶגֶשׁ אָבִיו וַיִּשְׁמַע יִשְׂרָאֵל וַיִּהְיוּ בְנֵי יַעֲקֹב שְׁנֵים עָשָׂר".

בלהה מכונה בפסוק הזה "פילגש אביו", זאת אומרת הפילגש של יעקב, אבל בואו נזכיר שהיא גם אמא של דן ונפתלי, האחים של ראובן. ראובן שוכב עם אמא של אחיו. ראובן שוכב עם מי שאביו שכב עימה. זה קשה לעיכול. זה עד כדי כך קשה לעיכול שהגמרא במסכת שבת פשוט מכחישה את האירוע ואומרת שראובן לא ממש שכב איתה. המדרש לא יכול להכיל את המחשבה שזה באמת קרה.

התורה לא מספרת איך זה קרה - האם בלהה רצתה לשכב עם ראובן? האם היה זה מעשה של אונס? מה הוביל לדבר הזה? קשה לדמיין שמדובר ברומן מלא אהבה, סביר יותר שהיה זה אקט כוחני שבו ראובן, בנה הקנאי של לאה, ניסה להקטין ולהשפיל את בלהה ולהבהיר אחרי מות רחל, שאימא שלו היא האישה המרכזית של יעקב, ושהוא עצמו הגבר הדומיננטי במשפחה.  

המבנה של הפסוק נראה תמוה. ראובן שוכב עם בלהה ואז כתוב: "ויהיו בני יעקב שנים עשר". מה הקשר בין זה לזה? מיד אחרי המילים הללו התורה מפרטת: "בְּנֵי לֵאָה: בְּכוֹר־יַעֲקֹב־רְאוּבֵן וְשִׁמְעוֹן וְלֵוִי וִיהוּדָה וְיִשָּׂשכָר וּזְבוּלֻן. בְּנֵי רָחֵל: יוֹסֵף וּבִנְיָמִן. וּבְנֵי בִלְהָה שִׁפְחַת רָחֵל: דָּן וְנַפְתָּלִי. וּבְנֵי זִלְפָּה שִׁפְחַת לֵאָה: גָּד וְאָשֵׁר - אֵלֶּה בְּנֵי יַעֲקֹב אֲשֶׁר יֻלַּד לוֹ בְּפַדַּן אֲרָם". 

נדמה שכל ילדה וילד בציבור היהודי בישראל יודעים להגיד שיש לנו ארבע אימהות – שרה, רבקה, רחל ולאה. כאילו שהאימהות של שנים עשר השבטים הן לאה ורחל. הבעיה היא שעל־פי הפסוקים שזה עתה קראנו, זה פשוט לא נכון. כפי שכתבתי ואמרתי בשורה של מקומות בשנים האחרונות: יש לנו שש אימהות – שרה, רבקה, לאה, בלהה, זלפה ורחל. 

המבנה המוזר של הפסוק שקראנו אינו סתמי. מה שהיה הכי חשוב לתורה להגיד מיד אחרי שהיא סיפרה לנו שראובן שכב עם בלהה, זה שאסור לנו לשכוח שבלהה היא אימא של דן ונפתלי. בלהה היא אימא שלנו. המילים הללו מביעות ביקורת חריפה מאוד על מעשה ראובן. הן מבהירות לנו את מה שהוא שכח - שליעקב יש שניים עשר בנים! שהוא אחד משניים עשר. ולבנים האלה יש ארבע אימהות. וכל אחת היא אימא שלנו. 

המחיקה הזו של בלהה וזלפה מהתודעה הלאומית־תרבותית שלנו קשה לי מאוד, כי אני חושב שהיא סמלית. היא מסמלת את הדרתן ורמיסתן של הנשים המוחלשות ביותר בחברה לאורך כל ההיסטוריה מאז ועד היום. בלהה וזלפה עוד חיות בתוכנו - כל אישה נפגעת מינית, כל אישה שנאלצת לבלות את חייה תחת פיקודו של איזה אדון, כל אישה שחס וחלילה לוקחים לה את ילדיה, במובן הסמלי או הממשי, כל אישה שקופה, היא בלהה וזלפה. מאז הלילה ההוא שראובן שכב עם בלהה, ככל הנראה בניגוד לרצונה, בלהה וזלפה חיות בינינו וזעקתן פעמים רבות לא נשמעת.

אחת הנשים שהפסיקו את השתקת הזעקה הלכה אתמול לעולמה. בסדרה "סוף עונת התפוזים" שעשה קוטנר על תולדות הרוק הישראלי, הוא מתאר תהליך שבו בהתחלה ציפו מזמרות להיות יפות, סקסיות, מתוקות ובעיקר צייתניות. כאלו שמגבות את מה שיש, שמיישרות קו, שאפשר לקרוא להן "מותק" ולהקטין אותן. בשלב מסוים יצרו מספר נשים אמיצות ומוכשרות מהפך של ממש. זמרות בכלל ורוקיסטיות בפרט החלו לצעוק את מחאתן בשירים. הסמל של זה הייתה קורין אלאל, המנהיגה הגדולה של הדור החדש של הזמרות, ששרה בשיר הנושא של אלבומה הראשון: "אל תקרא לי מותק, זה מביא לי פריחה, זה עושה אותי לדג משוקולד". 

תודה קורין על הכישרון המופלא, על הנפש המיוחדת, על המתנות הרבות מספור שהשארת לנו, על הענווה, על הפשטות, על הלחנים, וגם על זה שסירבת שיקראו לך מותק, שהיית מודל ודוגמה לדור שלם של יוצרות וזמרות, שידעת בשורה של שירים לזעוק את זעקתה הסימלית של בלהה.

[המאמר מבוסס על פרק 119 בהסכת מקור להשראה. הקליקו להאזנה]

פרשת ויצא: עולים ויורדים

 אנשים "רוחניים". לרוב יש לצידם וסביבם תלמידים־חסידים שנפעמים מהם. אלא שפעמים רבות, מדובר באנשים עם בעיית גבולות רצינית. גבולות ושמיים לא הולכים יחד. התוצאה היא שבעודם לכאורה מרחפים בשמי הרוחניות, הם פוגעים באנשים על הקרקע. הראה לי אדם המרגיש עצמו רוחני ואראה לך אדם שעלול להרוס חיי אחרים ולעשות זאת עם כמעט אפס מודעות ובתחושת עַמקוּת ונשגבות.

בקצה השני של הסקאלה נמצאים "אנשי החומר", אלה השבויים במרדפי היומיום. חומריותם מולידה פעמים רבות עשייה מרהיבה, אבל העשייה הזו כרוכה לעיתים באלימות סמויה ובכוחנות. הם כה טרודים בשאלות של יעילות והצלחה, עד שהם לא שמים לב שאנשים נרמסים במרוצתם ונחבלים ממרפקיהם. 

איפה טמון ההבדל בין רוחניות פוגענית לכזו המהווה השראה? מה שורשי הפער בין אנשי מעשה נפלאים, לאלה שמרוב עשייה יעילה רומסים את כולם? 

יעקב יוצא במסע חרנה וכשהוא ישן בדרך, הוא חולם חלום שבמשפט מבריק אחד מחזיק את כל מה שיש להגיד על הנושא הזה - וַיַּחֲלֹם וְהִנֵּה סֻלָּם מֻצָּב אַרְצָה וְרֹאשׁוֹ מַגִּיעַ הַשָּׁמָיְמָה וְהִנֵּה מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים עֹלִים וְיֹרְדִים בּוֹ. (בראשית כח, יא-יב).

סולם החיים שלנו, מוצב על הארץ, זה היסוד שלו, זה מה שמחזיק אותו, תמיד להיות מחובר לקרקע! ואילו ראש הסולם מגיע לשמיים. בעודך נטוע היטב באדמה, תמיד תשאף מעלה־מעלה. מלאכי האלוהים באים ללמד אותנו את הקריטיות של התנועה התמידית, בין מעלה ומטה. אי אפשר לעצור. צריך לעלות ולרדת, לרדת ולעלות. לפי הרב שי פירון אפשר גם לקרוא את זה הפוך: 

"השפה העברית מדוייקת. כשאני אומר: 'נסעתי תל אביבה', אני מתכוון לומר שנסעתי לתל אביב. מכאן שסולם 'מוצב ארצה' הוא סולם המוצב לארץ, כשרגליו, מקורותיו, בשמיים! פירוש החלום מבהיר ליעקב את סדר העדיפות הערכי: הבסיס הוא שמימי, רעיוני, רוחני. משם, משתלשלים הרעיונות לארץ, לקרקע המציאות, לחיי הטבע. (חומש אופקים, בראשית כח).

אז האם הבסיס הוא העולם השמיימי, הרוחני, או הבסיס הוא העולם הארצי, החומרי? זה מזכיר את מחלוקת הגל ומרקס - האם הרוח מניעה את העולם וזה משתקף בארצי, או שמא היחסים הארציים מניעים את העולם וזה משתקף בעולמות הרוח? לפני כאלפיים שנה חלקו בעניין זה בית שמאי ובית הלל.

"תנו רבנן: בית שמאי אומרים: שמים נבראו תחלה ואחר כך נבראת הארץ, שנאמר: בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ. ובית הלל אומרים: ארץ נבראת תחלה ואחר כך שמים, שנאמר: ביום עשות ה' אלהים ארץ ושמים". אלא שבהמשך הטקסט מופיעה גם דעתם של חכמים - "וחכמים אומרים: זה וזה כאחת נבראו, שנאמר: אַף יָדִי יָסְדָה אֶרֶץ וִימִינִי טִפְּחָה שָׁמָיִם קֹרֵא אֲנִי אֲלֵיהֶם יַעַמְדוּ יַחְדָּו".

כאן מסתתר לטעמי סוד גדול - הניסוח הלא ברור: "סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה", מכיל במכוון את שתי הפרשנויות יחדיו! הסולם צריך לעיתים להיות נטוע בארץ ולעיתים בשמיים, או אם תרצו - האתגר הגדול הוא ליצור את הקסם שבו הסולם נטוע גם בשמים וגם בארץ, ומלאכי אלוהים עולים ויורדים בו כל העת. עלינו להיזהר מלהיות רוחניים מדי ובאותה מידה להיזהר מלהיות מקורקעים, מלהיות איש אשר אין רוח בו.

ביאליק אמר: "אין אנו גורסים כלל חלוקה ופרוד זה בין חומר לרוח, כמו שאין אנו גורסים אותו בין יהודי לאדם. פוסקים אנו עכשיו הלכה לא כבית שמאי, שהשמים נבראו תחילה, ולא כבית הלל, שהארץ נבראה תחילה, אלא כחכמים, ששניהם כאחד ובמאמר אחד נבראו, ואין לזה מציאות וקיום בלי זה". והלכה כביאליק 🙂. 

הלוואי שנצליח לחיות עם תשתית משולבת שמים וארץ. למצוא את העשייה שברוח ואת הרוח שבעשייה.

[המאמר מבוסס על פרק 114 בהסכת מקור להשראה. הקליקו להאזנה]

פרשת תולדות: אחים במשבר

 בעודי מתארגן למקלחת שמעתי את שני בניי, תאומים בני כמעט עשר, משוחחים. נאור אמר לנבו שזה שהוא יצא כמה שניות קודם לא הופך אותו לבן הבכור. "שנינו בכורים יחד" הוא אמר לו. נבו השיב שזה לא נכון. "אין כזה דבר שני בכורים" הוא אמר, "רק אני הבכור". השיחה הזו התקיימה במציאות שבה לבכורה אין משמעות פרקטית, ובבית שבו שני ההורים עושים מאמץ מודע ומתמשך (ומוצלח!), להעניק יחס שווה ואוהב לכל ילדיהם. אז מה מביא ילד במציאות הזו לרצות שיקראו גם לו "בכור"? 

כבר בלידה יעקב אוחז בעקב אחיו. ואז הם גדלים במשפחה שבה ברור שהאבא אוהב את אחד מהם והאמא את השני. יעקב נקרא כך על שם קנאתו באחיו ואכן הקנאה הזו תכתיב חלק גדול ממסלול חייו. זוכרים? עשו יחזור עייף מהשדה וישווע למעט מזון ויעקב בדיוק יכין נזיד עדשים מפתה. וַיֹּאמֶר עֵשָׂו אֶל יַעֲקֹב הַלְעִיטֵנִי נָא מִן הָאָדֹם הָאָדֹם הַזֶּה כִּי עָיֵף אָנֹכִי, ויעקב מנצל את הרגע - וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב מִכְרָה כַיּוֹם אֶת בְּכֹרָתְךָ לִי. וַיֹּאמֶר עֵשָׂו הִנֵּה אָנֹכִי הוֹלֵךְ לָמוּת וְלָמָּה זֶּה לִי בְּכֹרָה. מאוחר יותר בפרשה יעקב ירמה את אביו (במצוות אימו) ויגנוב את הברכה של אחיו. ברכה? אוי לכולנו מברכה מקוללת כזו. "יַעַבְדוּךָ עַמִּים וְיִשְׁתַּחֲווּ לְךָ לְאֻמִּים הֱוֵה גְבִיר לְאַחֶיךָ וְיִשְׁתַּחֲוּוּ לְךָ בְּנֵי אִמֶּךָ". מהרגע הזה בני משפחה אחת מתפרדים לעמים שונים שעסוקים אלפי שנים בניסיון הפתטי שאחיהם ישתחוו להם. איפה בירכת אלוהים לאברהם: "וְנִבְרְכוּ בְךָ כֹּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה", ואיפה הברכה הזו? ועכשיו עשו מהרהר לעצמו שאחרי שאביו יצחק ימות הוא יהרוג את התאום שלו, ויעקב בורח. 

האדם, בסיפור של ספר בראשית, נברא יחידי. הרי יכלו לספר לנו שבדיוק כמו שאלוהים ברא בבת־אחת מלא תנינים ועופות ודגים ושרצים, כך הוא גם ברא המון אנשים, וכך התחילה האנושות. אבל לא! אלוהים בורא אדם אחד, זכר ונקבה. "לפיכך נברא אדם יחידי, ללמדך, שכל המאבד נפש אחת, מעלה עליו הכתוב כאילו איבד עולם מלא. וכל המקיים נפש אחת, מעלה עליו הכתוב כאלו קיים עולם מלא. ומפני שלום הבריות, שלא יאמר אדם לחברו אבא גדול מאביך" (סנהדרין ד, ה)

כולנו אחים. כל האנושות. לכולנו יש אותה אמא ואותו אבא. באופן עקרוני להכיר במישהו כאחיך אמור היה למנוע תחרותיות וקנאה וליצור ערבות הדדית,  אבל כל יחסי האחים בספר בראשית מראים שעקרונות לחוד ומציאות לחוד. קין רוצח את הבל אחיו, ישמעאל מורחק למדבר כדי שלא יוכל להתחרות ביצחק אחיו, יעקב גונב את ברכת אחיו ובורח וזה ימשיך אחרי זה עם השלכת יוסף לבור ומכירתו. ספר בראשית מלמד אותנו שלהכיר במישהו כאחיך לא אומר שיהיו ביניכם יחסים נפלאים, אלא שמרגע זה יהיה עליכם להתמודד עם דרקון הקנאה, האגו והתחרותיות. "אחים אנחנו" זה לא פתרון הבעיה אלא איפיון הבעיה. 

ואולי בעצם מסע חייו של יעקב הוא להפוך מיעקב - מי שכל הזמן ידו אוחזת בעקב אחיו וזה מה שמניע אותו - לישראל - השם שנתן לו אלוהים במסע החזרה שלו אל עבר אחיו, במסע הפיוס והשלום. ואולי זה גם המסע שלנו כאן במדינת - ישראל. 

[המאמר מבוסס על פרק 109 בהסכת מקור להשראה. הקליקו להאזנה]

פרשת חיי שרה: פרדוקס הבחירה

 יש מדינות מסוימות שבהן מתקיימת דמוקרטיה מעניינת ובה יש חופש בחירה מוחלט, אלא שיש רק מפלגה אחת שמתמודדת. בכל סיטואציה בחיים, מהכרעות צרכניות, דרך החלטות פוליטיות ועד לשאלות ערכיות וקיומיות, המונח חופש בחירה דורש שיהיו לי לפחות שתי אפשרויות טובות ושונות זו מזו להכריע ביניהן. ריבוי אפשרויות לכאורה מחזק את החופש. למי יש יותר חופש בחירה -  למי שנכנס לחנות וצריך לבחור בין לחם לבן ללחם חום, או מי שנכנס וצריך לבחור בין לחם לבן ללחם חום ללחמניות לפיתות ללחם שיפון וללחם מקמח מלא? האינסטינקט שלנו אומר - יותר אפשרויות – יותר חופש. 

אבל מה יקרה אם אמשיך את הרשימה? מה יקרה אם בסופר יהיו לי לא 8 סוגי לחמים אלא 80 סוגי לחמים. האם בזה מרחיבים לי את החופש ואת אפשרויות הבחירה? 

השאלה הזו נוגעת במה שמכונה פרדוקס הבחירה. יש מספר מסוים של אפשרויות שכאשר חוצים אותו ומוסיפים עליו עוד ועוד, הרי שהבחירה הופכת כבר לבלתי אפשרית. אין לי דרך לשקלל את כל האפשרויות. אין לי פנאי אפילו להביט בכל כך הרבה אפשרויות. יש מספר מסוים שמעבר לו יותר אפשרויות בחירה הן למעשה פחות חופש בחירה. 

האם זה מסביר גם משהו עמוק בהקשר של עולם הדייטינג ומציאת בן/בת זוג במציאות של טינדר ומגוון אפליקציות שבהן נמצאים, לפחות לכאורה, מלא מלא אפשרויות? 

בפרשת 'חיי שרה' אברהם רוצה למצוא אישה ליצחק בנו ושולח למשימה את עבדו הבכיר ביותר, כנראה אליעזר. העבד נכנס באופן צפוי לסטרס. איך הוא ידע מי מתאימה ליצחק? גרוע מזה - איך הוא ידע מי הכי מתאימה ליצחק מתוך המגוון הרחב של אפשרויות שיש לפניו? 

אליעזר החכם מוצא דרך מקורית להוריד מעצמו את נטל ההחלטה בתוך מרחב האפשרויות האדיר. הוא מחליט על סימן ואפילו מבקש מאלוהים שזה יהיה סימן מוסכם בין שניהם. עבד אברהם לא עשה איזה סימן שטותי כמו להגיד שהנערה הראשונה שיעבור לידה חתול תהיה האישה, או סימן חסר משמעות עמוקה אחר. אליעזר בחר בסימן שיש לו משמעות גם בלי דיל עם אלוהים. הוא מצא דרך לזהות מי מהנערות הינה אשת חסד, מישהי שאכפת לה מאנשים זרים, מישהי עם לב טוב וחמלה על הבריות. 

בהינתן פרדוקס הבחירה, אליעזר עשה מעשה מבריק - הוא מצא דרך לצמצם את האפשרויות דרמטית. הוא לא פעל מתוך FOMO, ולא היה מוטרד כל העת בשאלה - רגע, אולי יש מתאימה יותר? הוא פשוט חיפש מישהי מתאימה ליצחק. האם יש שם בחוץ מישהי אחרת שגם מתאימה או אפילו מתאימה יותר? יתכן מאוד. זה לא העניין. אליעזר מתמקד במציאת מישהי שיכולה לאהוב את יצחק והוא יכול לאהוב אותה ויחד הם יוכלו לחיות חיי זוגיות טובים. 

אגב, הבחירה לשמחתנו ניתנת גם לרבקה. וַיֹּאמְרוּ נִקְרָא לַנַּעֲרָ וְנִשְׁאֲלָה אֶת פִּיהָ. וַיִּקְרְאוּ לְרִבְקָה וַיֹּאמְרוּ אֵלֶיהָ הֲתֵלְכִי עִם הָאִישׁ הַזֶּה וַתֹּאמֶר אֵלֵךְ. ובתום המסע מגיע רגע המפגש המרגש - וַיֵּצֵא יִצְחָק לָשׂוּחַ בַּשָּׂדֶה לִפְנוֹת עָרֶב וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה גְמַלִּים בָּאִים. וַתִּשָּׂא רִבְקָה אֶת עֵינֶיהָ וַתֵּרֶא אֶת יִצְחָק וַתִּפֹּל מֵעַל הַגָּמָל. וַתֹּאמֶר אֶל הָעֶבֶד מִי הָאִישׁ הַלָּזֶה הַהֹלֵךְ בַּשָּׂדֶה לִקְרָאתֵנוּ וַיֹּאמֶר הָעֶבֶד הוּא אֲדֹנִי וַתִּקַּח הַצָּעִיף וַתִּתְכָּס. וַיְסַפֵּר הָעֶבֶד לְיִצְחָק אֵת כָּל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר עָשָׂה. וַיְבִאֶהָ יִצְחָק הָאֹהֱלָה שָׂרָה אִמּוֹ וַיִּקַּח אֶת רִבְקָה וַתְּהִי לוֹ לְאִשָּׁה וַיֶּאֱהָבֶהָ וַיִּנָּחֵם יִצְחָק אַחֲרֵי אִמּוֹ.

אז יותר בחירה זה יותר חופש? 

[המאמר מבוסס על פרק 104 בהסכת מקור להשראה. הקליקו להאזנה]

פרשת וירא: המבט היחסי והחומל

 לפני מלא שנים התגייסתי לגבעתי. בשבוע הראשון של הטירונות עשו לנו בוחן בראור לבחון את הכושר ההתחלתי שאיתו הגענו. אני פישלתי והוצאתי ציון נמוך... באמצע הטירונות, אחרי חודשיים של אימונים מפרכים, עשו לנו שוב את אותו הבוחן - "בראור אמצע" קראו לזה. גם הפעם לא כיכבתי, אבל שיפרתי משמעותית את הציון ההתחלתי. יום למחרת אסף מפקד הפלוגה רונן מרלי את כולנו, והודיע לנו ששני חיילים יקבלו שבת צ'ופר בעקבות הבוחן. הראשון הוא מי שהוציא את הציון הגבוה ביותר - המצטיין הפלוגתי. והשני היה… אני. אני! שהוצאתי ציון ממוצע אולי אפילו קצת פחות מזה. הסיבה הייתה שהצגתי את השיפור הגבוה ביותר בפלוגה. (אגב, אל דאגה, אומנם יצאתי שבת צ'ופר אבל בשבת אחריה כשכולם יצאו והיה צריך מתנדב תורן שישאר לשמירות, כל העיניים מיד הופנו אלי ולא הותירו לי ברירה…)

בפרשת וירא מסופר שאלוהים מחליט להשמיד את סדום ואז הוא אומר לעצמו שלא יפה להסתיר את זה מאברהם, בכל זאת הוא האבא של כל העם הזה שעומד לקום, אז הוא משתף את אברהם בתוכניות, והאיש המדהים הזה מעז לעמוד מול אלוהים ולהטיף לו מוסר - "חָלִלָה לְּךָ מֵעֲשֹׂת כַּדָּבָר הַזֶּה לְהָמִית צַדִּיק עִם רָשָׁע וְהָיָה כַצַּדִּיק כָּרָשָׁע חָלִלָה לָּךְ הֲשֹׁפֵט כָּל הָאָרֶץ לֹא יַעֲשֶׂה מִשְׁפָּט?!"

אחרי המילים האמיצות האלו מתחיל אברהם מעין מו"מ עם אלוהים ומוריד בכל פעם כמות הצדיקים שנדרשת כדי למנוע את השמדת העיר - אולי יש חמישים צדיקים בתוך העיר? ואחרי זה ארבעים ושלושים וכו' רגע נעשה זום אין על המילים "צדיקים בתוך העיר". המשך חכמה מבין מזה דבר מעניין - "אף אם הם אינם צדיקים בעיר אחרת, רק שלנגד אנשי סדום המה צדיקים".

המשך חכמה בעצם טוען שהמסר של אברהם הוא כזה - אתה מתכוון להשמיד את העיר כי כאשר מסתכלים על האידיאל של הצדק, על הטוב המוחלט, רואים שאין שם צדיקים. אבל אולי צריך לשנות את נקודת המבט. לא האם יש צדיקים בעיר מנקודת המבט של הטוב המוחלט אלא האם יש צדיקים בעיר מנקודת המבט הפנים-סדומית. האם יחסית למה שנהוג ומקובל בסדום, אפשר למצוא בעיר מספר צדיקים? 

לכל אדם יש נקודת פתיחה. נקודת הפתיחה הזו נובעת משורה של גורמים - הגנטיקה שלנו, הבית שבו נולדנו וגדלנו, החינוך שקיבלנו, הנטיות האישיותיות שלנו וכמובן - השכונה, התרבות והסביבה שבה אנחנו חיים. אלה נתונים שלא תלויים בנו ולכן נכון לכנות אותם - נקודת פתיחה. כשאנחנו מסתכלים על הקיום האנושי אנחנו יכולים להרכיב את המשקפיים של הטוב המוחלט, של המצטיין הפלוגתי - המשקפיים האלה לא מתחשבים כלל בנקודת הפתיחה. אבל אנחנו יכולים להרכיב את המשקפיים של נקודת הפתיחה. לראות את האחר ואת עצמנו מול נקודת הפתיחה שלנו. זהו מבט שמכיל בתוכו מיד יותר חמלה, ובמובנים רבים הוא גם אמיתי יותר. 

הדברים האלה כמובן לא מבטלים את האידיאל וההצטיינות. בסופו של דבר, כל אחד אמור לצעוד לעבר אותו טוב, מה שהוא לא יהיה, רק צריך לזכור שהצעדה לא יוצאת מאותה נקודה. לכן מרלי, כפרעליו, החליט בחוכמתו לשפוט את בוחן הבראור משתי נקודות מבט במקביל - נקודת המבט של הציון שאליו אמור לשאוף הלוחם המושלם, ונקודת המבט של השיפור המשמעותי ביותר שעשה חייל מול נקודת הפתיחה שלו. 

[המאמר מבוסס על פרק 99 בהסכת מקור להשראה. הקליקו להאזנה]

מקור להשראה - הסכת חדש

קוראות וקוראי הבלוג היקרים

אני שמח לבשר על כך שהתחלתי להגיש פודקאסט יומי חדש של בית אביחי בשם "מקור להשראה".

ההסכת מתמקד בכל פרק בטקסט קצר שבכוחו להעניק לנו השראה, ולעורר אותנו לחשיבה ולעשייה. כל פרק רעיון גדול אחד שמוגש בצורה מונגשת ובהירה (אני מקווה) בזמן קצר (עד רבע שעה) ובשילוב מוסיקה. הפרקים קשורים זה בזה וכך ניתן גם להאזין לרצף פרקים בצורת בינג'.  

מוזמנות ומוזמנים לשלב בסדר היום כמה דקות של העמקה ברעיון גדול המוגש באריזה קטנה, שאני מקווה שיוסיף לחלחל ולהתגלות גם הרבה אחרי ההאזנה.

בשבוע הראשון הפרקים עוסקים במוטיב של תהו ובהו בתורה ובחיים, ביסודות האהבה לפי אריך פרום, באהבה על פי בובר, בשנאה על פי ויסלבה שימבורסקה ובענווה על פי פרשת בהעלותך.  

ניתן להאזין בכל יישומוני ההסכתים, כולל: ספוטיפיי, יוטיוב, ואתר בית אביחי 

האזנה נעימה

אלו ואלו - דברים בערב לזכרו של יהונתן לובר

יהונתן לובר ז"ל נפל בקרבות בעזה בעת שרעייתו הייתה בהריון. הרך הנולד לא יזכה להכיר את אביו. אביו של יהונתן, חגי לובר, אירגן לימוד מקוון לזיכרו בערב שלפני הברית. וזה היה ערב של ברית. חגי הזמין במכוון מלמדים מזהויות שונות בבקשו לצאת למסע של אחדות. 

לצפייה בכל הערב נא להקליק כאן. 

הדברים שלי שעסקו בסוגיית "אלו ואלו" ובשאלה איך לנהל מחלוקת בחברה הישראלית וכיצד לכרות בינינו ברית חיים נמצאים גם בסירטון נפרד פה. 

בהזדמנות זו אני מזמין אתכם לערוץ הטיקטוק שלי, שם תמצאו שורה של סרטוני דעה קצרים שעוסקים בסוגיות פוליטיות וחברתיות. הקליקו כאן. 

שנדע ימים טובים

ליאור

בעקבות השבעה באוקטובר - 4 סרטוני דעה קצרים

הקליקו על הכותרות לכניסה לכל סרטון. מוזמנות ומוזמנים כמובן להגיב שם.

-- מהי הקונספציה שקרסה? 

-- ממשלת שיקום לאומי

-- על הפרוגרסיביזם הליברלי

-- המדיניות שהתרסקה והמשמעויות

מסכים - הצעות לכללים

כשהבנים שלנו היו בגן הם התחילו לשאול מתי יהיה להם טלפון משלהם. התשובה שלי הייתה: רק ביומולדת תשע, בכיתה ד'. זה נראה היה כל כך רחוק. והנה, בחנוכה האחרון חגגנו תשע לבנים והם זכרו היטב את ההבטחה :-).

טקס קבלת הטלפון כלל שיחה ארוכה שבמרכזה חוזה, שהם יכלו להעיר עליו ולבקש להכניס בו שינויים, ובסופו היה עליהם לחתום עליו ולהתחייב לו. החוזה הזה הצטרף לכללי המסכים שנהוגים בבית כבר זמן רב ואשר במסגרתם יש זמני מסך קבועים למשחקים וסדרות (בניגוד ללימודים או תקשורת עם חברים שמותר גם מעבר לזמני המסך). 

לאחר שמספר א.נשים ביקשו לראות את החוזה הזה ואמרו לי שהוא סייע להם בתהליך דומה עם ילדיהם החלטתי לפרסם אותו כאן ואחריו עוד שני 'מסמכים' - האחד הוא כללים שיצרתי עבור כל הילדים בכיתה לקבוצת הוואטסאפ שלהם, והשני הוא כללים שיצרתי עבור כל ההורים בכיתה לקבוצת הוואטסאפ שלנו. מוזמנות ומוזמנים לעיין, להעתיק ולערוך לפי הצורך שלכם. 

חוזה לקבלת טלפון לילדים - בקישור הזה

כללים לילדים לקבוצת וואטסאפ כיתתית - בקישור הזה

כללים להורים לקבוצת וואטסאפ כיתתית - בקישור הזה