יום שישי, 15 בדצמבר 2017

יוצרים את המשך התורה שבעל פה

[המאמר פורסם במוסף שבת של מקור ראשון, 15.12.17 כתגובה למאמרו של מורדי מילר]

עשיתי אוזני כאפרכסת ובלב מבין ביקשתי לשמוע את דברי מילר על בתי המדרש בהם אני לומד ומלמד כחמש עשרה שנה. אני מודה למילר על שהוא מאתגר אותנו להשתפר. עם זאת, נדמה שהוא פספס חלק גדול מהיופי והחשיבות של המתרחש בבתי מדרש אלה.

מילר טוען שנלמדים רק טקסטים שנעימים ללומדים, שהפרשנות המוצעת נטולת כל עוגן, שבחוצפתם מעזים הלומדים לחלוק על גדולי הפרשנים ושישנו ניסיון לדלג מעל העמל הכרוך בלימוד תורה. כל אחת מטענות אלו נכונה חלקית ומאתגרת, אך כולן נטועות בתפיסה שלא השתחררה מהרבנות לעבר הריבונות.

אני זוכה להכשיר מנחי בתי מדרש חדשים. תמיד אני חוזר באוזניהם על כך שהמטרה היא לא רק שהלומדים ידעו להגיד ביהודית את אשר הם חשבו ממילא בעברית, אלא יש לבחור טקסטים שיאתגרו אותנו לצאת מאזורי הנוחות שלנו, להביט בצורה מחודשת על מגוון דילמות, לאפשר לשפת המקורות לחדור לחיים ולאתגר אותם. 

מילר רוצה שכמעט ונתבטל בפני הפרשנים המסורתיים שהוא תופס כמומחים. הוא שוכח שפרשנות מושפעת עמוקות גם מזהות הפרשן ושמסורת הפרשנות הציגה עד כה קשת מוגבלת מאוד של זהויות- גברים, דתיים, שומרי הלכה, הרואים בתורות מקור סמכות מחייב ולרוב מכפיפים עצמם לכללי פרשנות מסוימים. אומנם מומחים, אבל בלתי כשירים להצביע על מלוא רובדי הפרשנות הטמונים בטקסט. גאדמר רואה בפרשנות מעשה של מיזוג אופקים. התורות, אם כך, משוועות למיזוג אופקיהן עם אופקים חדשים.



כשמילר מאזין ללומדת האומרת שהיא לא מסכימה עם רש"י הוא מיד נחסם ונאטם. לפיכך, הוא מפספס את פרשנותה המהווה מפגש היסטורי בין אשה חילונית בישראל הריבונית לטקסטים שהושארו בידי גברים דתיים גלותיים במשך שנים רבות. הוא מפספס את זה שיתכן וכרגע נוצרת מולו התורה שבעל פה של דורנו, תורה הזקוקה פחות למומחיות ויותר לעיניים חדשות.

בנוסף לאלה, קובל מילר על ההתמסרות לאגדות ובעיקר לרשימה ספציפית מתוכן. טענתו שגויה עובדתית לגבי רוב בתי המדרש הפלורליסטים, כמו קולות, בינה, הרטמן והמדרשה באורנים, שכבר שנים מלמדים את מלוא רוחבו ועומקו של ארון הספרים היהודי, אבל חשוב מכך- נעלם ממנו החידוש העצום שבשימת אגדות חכמים במרכז. מאות שנים דילגו תלמידי ישיבה מעל אוצר זה ומיהרו להגיע להתפלפלות ההלכתית. לו רק החייאת האגדה הייתה משימת בתי המדרש הפלורליסטים- דיינו.

לא ניתן לסכם בלי לציין גם זאת - יש בעולם גם פוליטיקה וחלוקת משאבים. פרורים נזרקים ע"י המדינה לבתי המדרש הפלורליסטים בשעה שמיליארדים נשפכים על מקביליהם האורתודוכסים. גם ניסיונות להקמת ישיבת הסדר חילונית במסלול שילוב נחסמו ע"י הפוליטיקאים. תשקיעו בלימוד פלורליסטי וריבוני של המקורות חצי ממה שמשקיעים בלימוד השמרני, ואז נוכל לבחון מחדש ובצורה הוגנת יותר את העמל שמושקע על ידי חילוניים בלימוד התורות ואת תרומתם לשיח היהודי. 

יום חמישי, 23 בנובמבר 2017

פרשת ויצא: על רוחניות מסוכנת וחומריות רומסת

[לזכרו של אריה (בודה) בודנהיימר]

אנשים "רוחניים". לרוב יש לצידם וסביבם תלמידים-חסידים הנפעמים מהם. פעמים רבות, מדובר באנשים עם בעיית גבולות רצינית. גבולות ושמיים לא הולכים יחד. התוצאה היא שבעודם לכאורה מרחפים בשמי הרוחניות, הם פוגעים באנשים על הקרקע. הראה לי אדם המרגיש עצמו רוחני ואראה לך אדם שעלול להרוס חיי אחרים ולעשות זאת עם כמעט אפס מודעות ובתחושת עַמקוּת ונשגבות.

בקצה השני של הסקאלה נמצאים "אנשי החומר" השבויים במרדפי היומיום. חומריותם מולידה פעמים רבות עשייה מרהיבה הכרוכה באלימות וכוחנות. הם כה טרודים בשאלות של יעילות והצלחה, עד שהם לא שמים לב שאנשים נרמסים במרוצתם ונחבלים ממרפקיהם. 

איפה טמון ההבדל בין רוחניות פוגענית לכזו המהווה השראה? מה שורשי הפער בין אנשי מעשה נפלאים, לאלה שמרוב עשייה יעילה רומסים את כולם? ניעזר בפרשה לתת תשובה חלקית.

פרשתנו נפתחת במסעו של יעקב מבאר שבע חרנה. כמבוא למסע זה כותב הרש"ר הירש את הדברים הבאים:
"...ייעודו של שם הוא, 'לנטוע אהלים בהם תשרה השכינה'. חכמי ישראל ביטאו רעיון, שהשקפת עולם שלמה מקופלת בו: 'עיקר שכינה בתחתונים' (בראשית רבה יט, יג)... בהשפעת תרבות יפת בורח האדם מהחיים הרגילים וה'פרוזאיים', ונמלט אל חיק הטבע ויפי 'שירתו'. יורשי יעקב מוצאים את ה' ושכינתו בראש וראשונה בבית". 

רעיון חשוב זה יהפוך בהיר יותר אחרי שנציץ לרגעי תחילת מסעו של יעקב החולם: "וַיִּפְגַּע בַּמָּקוֹם וַיָּלֶן שָׁם כִּי־בָא הַשֶּׁמֶשׁ וַיִּקַּח מֵאַבְנֵי הַמָּקוֹם וַיָּשֶׂם מְרַאֲשֹׁתָיו וַיִּשְׁכַּב בַּמָּקוֹם הַהוּא. וַיַּחֲלֹם וְהִנֵּה סֻלָּם מֻצָּב אַרְצָה וְרֹאשׁוֹ מַגִּיעַ הַשָּׁמָיְמָה וְהִנֵּה מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים עֹלִים וְיֹרְדִים בּוֹ" (בראשית כח, יא-יב).

מסביר הרש"ר: "ארצה, הכוח העליון שהציב את הסולם, איננו על הארץ, אלא נעלה במרומים, וממרום הוצב הסולם על הארץ; ואף - על - פי - כן וראשו מגיע השמימה, כיוונו ותעודתו איננו ירידה משמים ארצה, אלא התעלות מהארץ לשמים; זו האמת האחת הרמוזה לו! בראשונה: כלל החיים עלי אדמות, כולל אפוא גם את חיי האדם, גם את חייו הוא, מטרתם איננה במישור - לא מבאר שבע לחרן - אלא תעודתם היא במרום וממרום; כל אשר בארץ מוזמן ומיועד להתעלות למטרה עליונה בשמים" (רש"ר הירש, שם).

המחפשים את השכינה והרוח בעליונים, בשמים, בשירה- סופם להתבשם מעצמם ולפגוע באחרים. הסולם חייב להיות נטוע בארץ, בין בני אדם. המלאכים חייבים לעלות, אך גם לרדת! מאידך, מי שסולמם נטוע היטב אך ראשם לא מגיע השמימה, אלה שמטרתם במישור, שלא יודעים להתעלות ואין להם מלאכים- נידונים לחיי חומר וחומריות מסוכנים. הסוד טמון בחיבור עמוק מאוד ארצה, חיבור שיסודו בגבולות בריאים ובראיית אדם, ביכולת לעלות ולרדת ללא הפסק, ובכך שהמטרה הסופית, האופק, הראש- תמיד לכיוון השמיים. 

רובנו אומנם לא נמצאים על קצות הסקאלה, אך נדיר לפגוש אנשים שממש מצליחים לשלב בצורה עמוקה את החומר והרוח, את הבית והחוץ, את הארץ והשמים. אנשי רוח אמיתיים שהינם גם אנשי מעשה ראויים. איש נדיר כזה עזב אותנו השבוע. בערב ג' כסליו, התבשרנו שידידי-מורי בודה (אריה בודנהיימר), הסופר ואיש החינוך והמעש, נפטר מהעולם. בודה, האיש הצנוע והחכם עד בלי די, תלמיד חכם חילוני שעלה וירד בסולם כל העת, מי שהיה בין היתר מנהל בית ספר, מנהל בינה, ממקימי הישיבה החילונית ומוביליה, מורה ומחנך, עורך, מחברם של שני ספרים ושורה של חוברות, הוא דוגמא יוצאת דופן לאדם שכזה. קשה וכואב להאמין שהוא אינו. 

אאחל לנו שנזכה להגשים בחיינו משהו מדמותו ואישיותו ושיהיו לנו יותר אנשי רוח ומעש כמו בודה. יהי זכרו ברוך.

יום שבת, 14 באוקטובר 2017

מי אתה רבי משה בן מימון? ראיון ברשת ב

הוא חשב שכל אדם יכול לבחור מה לעשות בכל מצב וההשגחה לא מתערבת, שקמעות ואמונות-תפלות ואסטרולוגיה הם הבלים שלא ראוי להקשיב להם ושאסור הלכתית לשנות התנהגות בגללם, שתלמיד חכם חייב ללמוד הרבה מדעים ופילוסופיה אחרת הוא לא תמיד חכם אלא רב בוּר, שנבואה זה דבר טבעי שמתרחש ללא התערבות אלוהים, שאין הבדל מולד בין יהודי לשאינו יהודי, שחלק מהדברים שכתובים בתורה ואצל חכמים הם לא אמיתיים אלא אמונות שהכרחי שההמון יאמין בהם על מנת שיקיים מצוות, שחלק גדול מסיפורי התורה הם משלים, שלא ראוי לעסוק בחישוב בקץ ובמה יהיה בדיוק בימות המשיח. הוא הושפע עמוקות מפילוסופיית יוון וגם משורה של חכמים מוסלמים.

רגע, לפני שכולנו מתאהבים אולי כדאי לדעת גם ש...

הוא חשב שלא טוב שאשה תצא מהבית, ודאי שלא בלי בעלה. הוא חשב שיש אנשים שכה רחוקים מהאמת שהם בכלל לא נחשבים לבני אדם ונמצאים בדרגה בין אדם לקוף, רצה שעובדי עבודה זרה ימותו וכלל בתוך זה את כל הנוצרים, הוא פסק להלכה שיש להרוג אפיקורסים, עשה מהפכה באופן כתיבת ההלכה ומחק את כל המחלוקות והיה רחוק מאוד מפלורליזם וסובלנות. איש ימי ביניים קלאסי..

הרמב"ם. הדמות האינטלקטואלית המרתקת בתולדות היהדות.

לכבוד שידור הסדרה "הנשר הגדול - מסע בעקבות הרמב'ם" בכאן 11 (הערוץ הראשון לשעבר), שוחחה עימי ליאת רגב בתוכניתה "סידורים לשבת" (13.10.17) על משנתו של הרמב"ם. מוזמנים להאזין וכמובן לצפות בסדרה הנהדרת שיצר אורי רוזנווקס ובה הייתה לי את הזכות להשתתף מעט בפרקים 2, 3.




יום חמישי, 12 באוקטובר 2017

פרשת בראשית: השיימינג הראשון בהיסטוריה

בפרשת בראשית, צפופת המיתוסים והנפלאה, מסתתר השיימינג הראשון בתורה ובאופן מיתי- הראשון בהיסטוריה האנושית.

קין והבל נולדים. ארמוז על מה שלא נוכל להרחיב בו הפעם: קין- מלשון קניין. "וַתֵּלֶד אֶת-קַיִן וַתֹּאמֶר קָנִיתִי אִישׁ אֶת-יְהוָה" (בראשית ד, א). הוא יהיה עובד אדמה. הקניין הכי יציב והכי בעלני שיש. הבל- בשמו מרומז כבר סופו. כהבל פה. מגיח לרגע ונעלם. חולף לו מבלי ששמת לב שהיה כאן. ההפך מקין. הבל רועה צאן. סוג אחר לגמרי של בעלות. 

כולנו זוכרים את המשך הסיפור- המנחה לאלוהים, הקנאה, הרצח, ההיתממות ("לֹא יָדַעְתִּי, הֲשֹׁמֵר אָחִי אָנֹכִי?") ואז תוכחת האלוהים והעונש. לא עוד עובד אדמה. היא "לֹא-תֹסֵף תֵּת-כֹּחָהּ" לו. מעכשיו נווד. ואז זה מגיע- "וַיָּשֶׂם יְהוָה לְקַיִן אוֹת". 

הביטוי 'אות קין' הפך להיות שם נרדף לאות קלון. אדם מסתובב בעולם עם סימן שמוטבע בו. כל מי שרואה אותו יודע שהוא עשה מעשה נורא. זהו השיימינג הראשון בהיסטוריה. אי אפשר להסיר את האות. כל מי שיעשה עליך גוגל מיד יגלה. זה מי שאתה. זה דבק בך. זה ילך איתך מעתה ועד עולם. עבור רבים זה יהיה כל מי שאתה.

עם זאת, האמת הטקסטואלית על 'אות קין' סבוכה בהרבה. אומנם ברור שהאות תשמש לעולם תזכורת למעשה הנוראי שלו, אבל היא נוצרה על מנת להגן עליו. 

"יג וַיֹּאמֶר קַיִן אֶל-יְהוָה  גָּדוֹל עֲוֹ נִי מִנְּשֹׂא.  יד הֵן גֵּרַשְׁתָּ אֹתִי הַיּוֹם מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה וּמִפָּנֶיךָ אֶסָּתֵר וְהָיִיתִי נָע וָנָד בָּאָרֶץ וְהָיָה כָל-מֹצְאִי יַהַרְגֵנִי.  טו וַיֹּאמֶר לוֹ יְהוָה לָכֵן כָּל-הֹרֵג קַיִן שִׁבְעָתַיִם יֻקָּם וַיָּשֶׂם יְהוָה לְקַיִן אוֹת לְבִלְתִּי הַכּוֹת-אֹתוֹ כָּל-מֹצְאוֹ". 

מטרת האות, אות הקלון הזה, לא הייתה לבייש, אלא להזהיר את כולם שלא יעזו לפגוע בו. שימו לב- אות אזהרה המגן על קין שהוא בה בעת גם שיימינג לקין. שיימינג שמגן על המבויש. מרתק שבזכרון הקולקטיבי נשכחה ההגנה ונותרה רק המשמעות של אות קלון.

תופעת השיימינג הופכת נפוצה יותר ויותר. על פי נתוני המשרד לבטחון פנים  כל בן נוער שלישי בישראל נפגע משיימינג או השפלה ברשת. 16% מבני הנוער מודים שהיו שותפים למעשה בִּיוּש. בקרב מבוגרים הנתונים מצומצמים יותר ועדיין מדובר בתופעה נפוצה ש 18% מעידים שנחשפו אליה. כפי שראינו במקרה של קין, השיימינג הוא לא תמיד רק רע. לעיתים יש צורך באות קין. לעיתים זה יכול לסייע להגנה על מוחלשי החברה ואפילו להגן על המבויש עצמו. יש כזה דבר שיימינג למטרות טובות שמגיע ממניעים טובים, אבל זה נדיר. על פי רוב השיימינג הוא תוצאה של סערה רגשית ורצון בפורקן ונקמה. לעיתים הוא אף מגיע מאזור אגוצנטרי וגאוותני בנפש, מאחר וכשאני עושה למישהו שיימינג אני מרגיש טהור וצדיק, אני לא כמוהו, אני מעליו. 

בשנה האחרונה עסקנו בכך בבית המדרש של צוות קולות, והשבוע הצגנו את הדברים לדיון במושב מיוחד בפסטיבל הקהל. כולנו יודעים שבמקורות היהדות הייתה התנגדות חריפה מאוד ללשון הרע ולהלבנת פנים. לפיכך, בדקנו מתי דווקא התירו חכמים להשתמש בדיבור שכזה. מתוך הלימוד צמחה הצעה שלנו לסדרה של שבע שאלות שנכון שישאל אדם את עצמו בבואו לעשות שיימינג. השורה התחתונה- כשזה 'אות קין', כשזה בִּיוּש שיעשה טוב בעולם, זה מותר. ברוב המוחלט של המקרים- זה אסור.

אני מזמין אתכם להיכנס ללינק הזה בו תוכלו להוריד את המצגת שליוותה את המושב שלנו בהקהל, להאזין לראיון עימי בגל"צ בנדון ובעיקר להעמיק בכלי "שבע השאלות" שפיתחנו. 


יום רביעי, 4 באוקטובר 2017

שיימינג - בין כלי חברתי לכלי הרסני

[שנתיים לאחר פוסט זה פרסמתי מאמר מעט מקיף יותר בנדון בכתב העת דעות, לקריאת המאמר הקליקו כאן]

בבית המדרש של צוות קולות עסקנו בתחילת 2017 בחיבור שאלון המסייע להחלטה האם לבצע שיימינג או לקחת בו חלק. לצורך כך, למדנו סוגיות מרכזיות במקורות העוסקות בשאלה מתי מותר (ולעיתים צריך) לדבר לשון הרע ו/או להלבין פני אדם ברבים, במקביל בדקנו שורה של מקרי שיימינג ודיונים אודותם ברשתות חברתיות, ומתוך הלימוד ודיון שנוצר חיברנו את השאלון. 

לקראת הצגת התהליך והשאלון במושב מיוחד בפסטיבל הקהל 2017 בהשתתפות תהלה פרידמן נחלון, תיארתי  את עיקרי הדברים בראיון לאברי גלעד ועינת נתן בתוכנית משפחה גרעינית בגלי צה"ל (3.10.17). מוזמנים להאזין.



שאלון המהווה כלי-עזר להחלטה האם לבצע שיימינג או להשתתף בו - 

1. וידוא אמת - האם בדקתי את כל הפרטים ועשיתי ככל יכולתי כדי לאמת אותם? במידה ושמעתי זאת מאדם אחר, האם אדם זה נאמן עלי? כדאי לבצע שיימינג רק במקרים שיש לך ביטחון גבוה במהימנות המידע. 

2. קשוט עצמך - האם אני חוטא/ת בדבר שעליו מתבצע הביוש? לא מומלץ לבייש אדם בגלל מעשה שאני עצמי עושה.

3. הצבת עצמי בנעלי האחר - האם הייתי מוכן/ה שיעשו לי שיימינג על אותו הדבר הפסול שבגינו אני רוצה לעשות כרגע ביוש לאחר? ככל שאני משוכנע/ת יותר שכך נכון היה לנהוג גם במקרה שלי, כך לדעתנו סביר יותר להשתמש בשיימינג.

4. מניע פנימי - מהו המניע שלי לפעולה? האם מדובר בנקמה / קנאה / תחרותיות / שנאה (ושאר יצרים) או במניעת נזק עתידי לאנשים אחרים? מניע אחר? ככל שההכרעה נובעת יותר מסיבות ערכיות ופחות ממקומות סוערים בנפש הקשורים בנקמה ושנאה כך אנו סבורים שהיא נכונה יותר.

5. תוצאה מצופה - באיזו מידה אני יכול/ה להניח שהאקט הזה יגרום לתיקון במקרה הספציפי או במאבק בתופעה הכללית? לא מומלץ להשתמש כלל בכלי זה אם הוא לא אפקטיבי.

6. תוכחה וחלופות נוספות – האם שקלתי את האפשרות של שיחה ישירה מול אותו אדם במקום ביוש? האם זה אפשרי לדעתי ויש סיכוי שהוא יקשיב לי? אלו אלטרנטיבות נוספות קיימות להשגת המטרה? במקרים שקיימת אפשרות סבירה של קיום שיחה ישירה מול האדם, שיחה שלא תפגע בקורבן או בך, מומלץ להקדים ולעשות זאת לפני שימוש בכלי של השיימינג. חלופת השיימינג לפעמים הכרחית אך איננו ממליצים להשתמש בה אם ניתן להשיג תוצאות דומות בדרך רכה יותר. 

7. מידתיות - האם ישנה מידתיות בין המטרה לשמה ברצוני לבצע שיימינג לבין הנזק הצפוי למושא הבושה? ככל שהתחושה היא שההשפעה על מושא הביוש תהיה חריפה וקשה ושאין מידתיות סבירה בינה לבין המעשה שהוא עשה, כך מומלץ להימנע מביוש ולהשתמש באמצעים אחרים. 

8. מבני כוח – באיזו מידה מושא הבושה אוחז לדעתי בכוח חברתי או אחר שהינו גדול משמעותית מהכוח שיש בידי מי שנפגע ממעשיו ו/או בידי? כדאי להשתמש בכלי של שיימינג בעיקר במקרים השוברים מבני כוח ומסייעים למוחלשים בחברה.

(השאלון חובר ע"י צוות בית המדרש בקולות בהנחייתי)


יום חמישי, 7 בספטמבר 2017

פרשת כי תבוא: לשמוח בכל הטוב

ההגעה לארץ וכיבושה מושכות אותנו מיד לפעולה קניינית ובעלנית ולתחושת אדנות. התורה מבקשת לרסן זאת ויוצרת טקס סמלי בו אדם נותן את ביכורי פרי האדמה לכהן. הטקס מסתיים בציווי: "וְשָׂמַחְתָּ֣ בְכָל־הַטּ֗וֹב אֲשֶׁ֧ר נָֽתַן־לְךָ֛ יְהוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ וּלְבֵיתֶ֑ךָ אַתָּה֙ וְהַלֵּוִ֔י וְהַגֵּ֖ר אֲשֶׁ֥ר בְּקִרְבֶּֽךָ" (שם, יא).

אחת המשוכות בדרך לשמחה היא הקנאה: "בבוא כל ישראל לירושלים, בטח היה ביניהם עשירים גדולים וקטנים: עשירים גדולים, אשר הביאו ביכורים רבים מכל שבעת המינים הגדלים בשדותיהם וכרמיהם ופרדסיהם, בקלתות של כסף וזהב, ובעלי בתים פשוטים, אשר הביאו ביכורים מעט ממין אחד או שנים ושלוש. ובטח יקנאו הבעלי בתים את העשירים, ויהיה להם תרעומת בלבם על ה', על מה זכו הם להתעשר יותר מהם. וכאשר יהיה הלב מלא מקנאה, לא יהיה מקום בלבו לנוח שם השמחה" (פירוש "שמחת הבאת הביכורים", מובא במאמר של אברהם גוטליב).

יש צורך לצוות על שמחה מאחר ולחלקנו צריכים לעבוד על עצמנו ולהתגבר על מגוון משוכות על מנת לשמוח. שמחה או היעדרה אינם מצבים אובייקטיבים שאינם תלויים בנו.

אנו נמצאים במחצית חודש אלול, חודש הרחמים והסליחות, צועדים לקראת ימי התשובה של ראשית תשרי. מה מקומה של השמחה בתהליך התשובה? לכאורה, "לפום צערא אגרא" [לפי הצער- השכר]! הרמב"ם פסק שבחלק גדול מהחטאים לא די לעשות תשובה אלא צריך לעבור גם ייסורין על מנת לזכות בכפרה. התשובה קשורה בהכרה בחטא ופרוטו וגם  בתחושות של בושה וחרטה. בקיצור, לא דברים משמחים במיוחד.

אבל יש תפיסות שונות. רבי יצחק מאיר מגור כתב: "מי שמהרהר וחוזר ומהרהר על הפגם שעשה, הריהו חושב את הרעה שעשה, ומה שחושבים הרי בזה שרויים, שרויים לגמרי בכל הנשמה בזה שחושבים. ובכן הרי שרוי הוא בתוך הרעה: הוא ודאי לא יוכל לשוב, כי רוחו נעשה מגושם ולבו נעשה מטומטם וגם עצבות עלולה לבוא עליו. מה רצונך? אם תהפוך את הרפש לכאן או לכאן, הרי תמיד יישאר רפש. חטאת, לא חטאת, מה ריווח יש מזה לשמיים? על כן נאמר: סור מרע ועשה טוב- סור לך לגמרי מן הרע, אל תהרהר בו ועשה את הטוב. עשית דבר שאינו כשורה? עשה כנגדו דבר שהוא כשורה" (מובא אצל פרום: "והייתם כאלוהים", עמ' 154).

גם רבי נחמן מברסלב קורא לנו לראות את הנקודות הטובות בזולת ובעצמנו ודרך זה לנוע לקראת התשובה. לדבריו: "צָרִיךְ הָאָדָם לְחַפֵּשׂ וּלְבַקֵּשׁ לִמְצֹא בְּעַצְמוֹ אֵיזֶה מְעַט טוֹב, כְּדֵי לְהַחֲיוֹת אֶת עַצְמוֹ, וְלָבוֹא לִידֵי שִׂמְחָה כַּנַּ"ל, וְעַל יְדֵי זֶה שֶׁמְּחַפֵּשׂ וּמוֹצֵא בְּעַצְמוֹ עֲדַיִן מְעַט טוֹב. עַל - יְדֵי - זֶה הוּא יוֹצֵא בֶּאֱמֶת מִכַּף חוֹבָה לְכַף זְכוּת וְיוּכַל לָשׁוּב בִּתְשׁוּבָה" (ליקוטי מוהר"ן, תורה רפב).

השמחה והתשובה קשורים במעשים טובים וביכולת לתת. וכך גם בפרשתנו. "לשמוח בכל הטוב" קשור בשורשו במעשה של נתינה. יפים לעניין דבריו של פרום על הנתינה:

"אי ההבנה הרווחת ביותר היא זו המניחה כי הנתינה היא ויתור על משהו, שלילת משהו, הקרבה... האופי השווקני נכון לתת, אולם רק תמורת קבלה. בתתו ללא קבלה, הריהו בעיניו כמי שרומה... הנתינה היא הביטוי העליון לפוטנציה. בעצם מעשה הנתינה הריני חש את עצמתי, עשירותי, כוחי. חוויה זו של חיוניות ופוטנציה מוגברת ממלאת אותי שמחה. אני חש את עצמי כשופע, מוציא, חי, ועל כן כמלא שמחה. הנתינה משמחת יותר מן הקבלה, לא משום שחיסור היא, אלא משום שביסוד הנתינה מונח ביטוי חיותי..." (פרום, אומנות האהבה, עמ' 29-30).

במציאות החברתית בישראל אנו עדים כל העת לאי הכרה בטוב, למאבקים המתעלמים מחצי הכוס המלאה ולהרבה נתינה נטולת שמחה. מאחל לנו לשאוב חיים ושמחה מהנתינה, לראות את הטוב שיש לנו ולשמוח בו.

[קולות, 8.9.17]

יום חמישי, 13 ביולי 2017

ברוך ה' אין בית מקדש

יש מחלוקת שבונה בית ויש כזו שמפרקת אותו. יש פצעי אוהב נאמנים הנובעים מחתכים כואבים של ביקורת עמוקה, ויש שפיכת דם אובדנית. יש שיחה המרחיבה את נקודות המבט היהודיות, ויש שיחה המבקשת לבזות את היהדות ולעמוד מולה כאויב. הדיון התקשורתי והציבורי סביב ההדתה במערכת החינוך נע כל העת בין שני הקצוות האלה. יש שחשנו בדימום פצעי האוהבים המבקשים חיבור פלורליסטי או חילוני ליהדותם ונתקלים במנכסי יהדות אשר כופים עליהם שפה הזרה להם; ויש שריחות שנאה ומדון נדפו מדברי אנשים ונראה היה שהם רק מבקשים להדיר כל תוכן יהודי מהמערכת בהתריסם: "מה העבודה הזאת לכם".

בכתבות השונות שעסקו בהדתה ראו, בין היתר, ילדים ונערים ממחיזים את הקמת בית המקדש השלישי. אני מאמין שמדובר במקרי קצה ונדיר שבית ספר או גן ממלכתי יגיע לכך, אבל לצערנו יש מקרים רבים של הכנסת תכנים דתיים לא פלורליסטים בצורה "רכה" יותר למערכת החינוך. שיח ההדתה והדיבורים על בית המקדש השלישי פגשו השבוע את תענית י"ז בתמוז. 

י"ז בתמוז הוא אחד מארבע (!) תעניות שנקבעו לזכר חורבן הבית וממנו סופרים שלושה שבועות עד לתענית הבאה- תשעה באב, יום החורבן. ניתן לראות בבית המקדש סמל לבית לאומי-חברתי ולמצוא במקורות העוסקים בו השראה ותובנות לימינו. הפעם לא אעשה זאת, הפעם אכתוב כאן על 'הפשט'- בית המקדש, המקום הריכוזי ההוא שבו עבדו את האלוהים כמעט כאליל, איננו עוד. המקום ההוא שביטא היררכיה מעמדית מוּלדת, חרב. המקום בו סגדו לאל באמצעים מעוררי קבס כמו הקרבת קורבנות, כבר לא אתנו. אין יותר הגשמה פיסית של האמונה באלוהים וייחוס כוחות מאגיים ומיסטיים לכל מיני טקסים. האם עלי להתאבל ולבכות בשל כך?

ברוך ה' אין בית מקדש. רוב יהודי העולם כיום אינם חשים בחסרונו והתסריט של הקמת בית מקדש שלישי מעורר בהם בעיקר אימה. עבור יהודים כמוני בית המקדש הוא רק סמל ואסור שיהפוך למציאות. שערי הפרשנות למציאת תובנות עומק ויסודות של חיים במנהגים ובמקורות הקשורים בחורבן הבית פתוחים בפנינו. טוב לעסוק בהם וללמוד מהם בשלושת השבועות האלה. בצד זה, איננו מבכים את העדר בית המקדש, אנו שמחים בו. 

אנו זקוקים ליכולת להיות מחוברים לעומק המקורות ובה בעת לשמוח שאין בית מקדש, לחיות תרבות יהודית תוססת ומשמעותית ובה בעת לדעת לבקר ולפרש מחדש חלקים בה. לאחוז בעומק המקורות באהבה גם אם לעיתים זו אחיזה פוצעת. לראות בתורה ובתרבות היהודית מקור מים חיים לחצוב לנו בארות, בארות נשברים. השבת, כ"א בתמוז, לפני 83 שנה, הלך לעולמו אחד המורים הגדולים בתחום זה, איש אשר רוח בו, חיים נחמן ביאליק. 

המשורר הלאומי ידע להחזיק הפכים ולשלבם. הוא לימד אותנו איך להיות בדיאלוג עמוק עם המקורות, ללמוד מהם חוכמה גדולה, לחיות אותם, לשחות בזרמי העומק שבהם, לפרשם, ובאותה עת למרוד בהם, לריב איתם, לבקר אותם ולהתריס כנגדם. הוא ידע ש"אפשר באמת כבר עבר זמנה של הקדושה", אבל לא ויתר על השיח עימה. הוא רצה שתהיה לאומה "נשמה אחת ולב אחד", ובאותה עת "שכל אחד יחיה על פי דרכו ועל פי רוחו, וכל ענף ישא את פריו". הוא היה מלא מחלוקות עם המקורות, דימם פצעי אוהב, אך לא ויתר לרגע על הדיאלוג וההמשכיות. תורתו נחוצה מאוד כיום לריפוי מכאובינו התרבותיים. 

דברים אלה נכתבים ערב פרשת פנחס, הקנאי הגדול. אני מאחל לנו השבת שנדע ללכת בדרכו של ביאליק ולא של פנחס, לבנות את ביתנו הלאומי והתרבותי ולא את בית המקדש, לאהוב את תרבותנו ולכאוב אותה, ללמוד מהמקורות ולריב עימם, ולחיות מחלוקת הבונה בית ולא מחריבה אותו.

[קולות, 13.7.17]

יום חמישי, 27 באפריל 2017

פרשת מצורע ויום העצמאות - על מוציא שם רע ושוברים שתיקה

"זֹאת תִּהְיֶה תּוֹרַת הַמְּצֹרָע בְּיוֹם טָהֳרָתוֹ וְהוּבָא אֶל־הַכֹּהֵן" (ויקרא פרק יד, ב). 

מיהו המצורע? בפשט מדובר בנגע בעור. ובדרש- "אמר ריש לקיש, מאי דכתיב 'זאת תהיה תורת המצורע'? זאת תהיה תורתו של מוציא שם רע". (תלמוד בבלי, מסכת ערכין, דף טו ע"ב).

מצורע הוא קיצור המילים "מוציא שם רע". ומי נכלל תחת הגדרה זו? מסביר הרמב"ם: "לשון הרע הוא המספר בגנות חבירו אף על פי שאומר אמת, אבל האומר שקר נקרא מוציא שם רע על חברו" (הלכות דעות ז, ב). להוציא שם רע זה לדבר דברי גנאי שקריים.

העם שלנו יודע עד כמה הוצאת שם רע היא דבר איום ומסוכן. מעבר לסיפורי האגדה הידועים על קמצא ובר קמצא, על יהודה בן גרים ורשב"י ועוד, הרי שיש קשר עמוק בין השואה, שאת זכרה ציינו השבוע, להוצאת שם רע. אנטישמיות היא הוצאת שם רע על עם ישראל. גזענות היא הוצאת שם רע על גזע. שובניזם הוא הוצאת שם רע על מגדר. פעמים רבות תחילתו של פשע נורא בהוצאת שם רע.

יש הבדל מהותי בין תוכחה, דברי ביקורת אמיתיים היוצאים מהלב ומטרתם לתקן את המעוות, לבין הוצאת שם רע. תוכחה היא דבר מבורך ונצרך. ביקורת המבקשת ליצור תיקון חייבת להישמע. נשמת הדמוקרטיה היא ביקורת מהסוג הזה. אוי לה לחברה אשר אין בה מבקרים. אוי לה לחברה הדורסת את נביאיה העומדים בשעריה. התוכחה היא מצווה. היא חובה. "כל אהבה שאין עמה תוכחה אינה אהבה" (בראשית רבה, נד).

יום העצמאות בפתח. מדינתנו היפה והשסועה יודעת וידעה תוכחה רבה. אף אני פעמים רבות ממבקריה. ביקורת של אהבה. זעקות ההורים השכולים בכנסת ישראל הן זעקות אוהב. לצערנו, יש גם כאלה המוציאים שמה לרע. המערבבים חצאי אמיתות בשקרים על מנת להוציא דיבת הארץ. זהו החטא שבגללו נדדנו ארבעים שנה במדבר. 

את המצורע מוציאים אל מחוץ למחנה. אין להתקרב אליו. זה דינו של מי שמוציא שם רע. מצווה להבדילו מהשאר. אבל היעדרו של שיח מורכב ועדין עלול לגרום לכך שנוציא אל מחוצה לנו את הנביא, המבקר, המוכיח, ואז נחטא חטא חמור. ומה עושים ראש הממשלה וכמה משריה כאשר בערב יום העצמאות הם קוראים להוציא אל מחוץ למחנה ארגונים כמו 'בצלם' ו'שוברים שתיקה', דורשים מממשלות זרות שלא להיפגש עם נציגיהם ומנסים לפגוע במקורות המימון שלהם? האם הם חוטאים או מקיימים מצווה?

יחליט ותחליט כל אחת מאתנו על פי שיקול דעתה. אבל! אם אנחנו רוצים להיות ישרים עם עצמנו ולבנות חברה דמוקרטית ובריאה, אז אסור שההכרעה תהיה על פי שיוך מחנאי. אסור שהמבחן יהיה האם הם אומרים דברים קשים, האם דבריהם פוצעים, האם דבריהם חדים ומכאיבים. אסור שהמבחן יהיה האם הם מדברים 'בעד' או 'נגד'. המבחן שונה. המבחן הוא האם הם מוציאים בכוונה תחילה את דיבת הארץ בדברי שקר, מצורעים המוציאים שם רע, או שהם עושים מאמץ להוכיח (מלשון תוכחה) ולהוכיח (מלשון הוכחה) בבחינת נאמנים פצעי אוהב. 

רגע לפני חגנו הלאומי אני מציע לעצמי ולנו להיות זהירים יותר. זהירים בהפיכת אדם או גוף כלשהו למצורעים. זהירים בדברי התוכחה שאנו משמיעים על ארצנו, מדינתנו ואפילו ממשלתנו השנויה במחלוקת. אחרי הזהירות נפעל לפי מצפוננו, נפעל מתוך אהבה, כזו שיש עימה תוכחה ויש עימה גם יכולת לפרגן, להכיר בטוב ולהגיד בימים אלה- תודה. 
חג שמח.

יום חמישי, 16 בפברואר 2017

פרשת יתרו: מנהיגות שראויה לתת תורה

פרשת השבוע מתחילה במפגש המחודש של משה עם חותנו יתרו, אשתו ובניו. יתרו רואה שמשה יושב "לִשְׁפֹּט אֶת-הָעָם וַיַּעֲמֹד הָעָם עַל-מֹשֶׁה מִן-הַבֹּקֶר עַד-הָעָרֶב" (שמות יח, יג) ועץ לו עצה: "וְאַתָּה תֶחֱזֶה מִכָּל-הָעָם אַנְשֵׁי-חַיִל יִרְאֵי אֱלֹהִים אַנְשֵׁי אֱמֶת שֹׂנְאֵי בָצַע וְשַׂמְתָּ עֲלֵהֶם שָׂרֵי אֲלָפִים שָׂרֵי מֵאוֹת שָׂרֵי חֲמִשִּׁים וְשָׂרֵי עֲשָׂרֹת. וְשָׁפְטוּ אֶת-הָעָם בְּכָל-עֵת וְהָיָה כָּל-הַדָּבָר הַגָּדֹל יָבִיאוּ אֵלֶיךָ וְכָל-הַדָּבָר הַקָּטֹן יִשְׁפְּטוּ-הֵם וְהָקֵל מֵעָלֶיךָ וְנָשְׂאוּ אִתָּךְ. אִם אֶת-הַדָּבָר הַזֶּה תַּעֲשֶׂה וְצִוְּךָ אֱלֹהִים וְיָכָלְתָּ עֲמֹד וְגַם כָּל-הָעָם הַזֶּה עַל-מְקֹמוֹ יָבֹא בְשָׁלוֹם" (שם, כא-כג).  

מוזר. משה זקוק ליתרו כדי להבין שיש בעיה בריכוז מוחלט של סמכויות ושעליו להקים מערך מבוזר יותר? מסתבר שכן. הרש"ר הירש כותב:

"מאלפים ביותר הם הדברים על אודות המוסד הממלכתי הראשון הזה שכונן בעם ישראל סמוך למתן תורה, שעליו יסופר בפרק הבא. כה קטן היה שיעור קומתו של משה עצמו כמחוקק, וכה דל היה כושרו כמארגן, עד שהוצרך ללמוד את ראשית היסודות של מוסד ממוסדות המדינה מפי חותנו. האיש משה עמל ויגע עד לעיפה ולא הסדיר מעצמו מוסד כה מתקבל על הדעת, או מוסד דומה לו, שהיה טוב לעצמו, לעם ולענין; איש זה, שנזקק לעצתו של יתרו במינוי השופטים, - לא הוא בדה מלבו חוקים ומשפטים ונתנם לעם; איש זה לא היה אלא נאמן בית ה', ורק את דבר ה' הגיד לעמו - ותו לא". (רש"ר הירש, שמות יח, כד).

משה היה אומנם בעל כושר ארגון דל, אך היה מודע לחסרונותיו. משה נזקק לעצות בדברים בסיסיים, אבל האגו שלו לא מנע ממנו להקשיב וללמוד. העצה שהכי קשה למנהיג לקבל היא- "תוותר על כוח", ומשה מתגלה במספר צמתים כמי שיודע לקבלה באהבה. במילים אחרות, משה היה "עָנָ֣ו מְאֹ֑ד מִכֹּל֙ הָֽאָדָ֔ם אֲשֶׁ֖ר עַל־פְּנֵ֥י הָאֲדָמָֽה" (במדבר יב, ג). נמצאנו למדים שמנהיג לא צריך לדעת הכל ולהיות מוכשר בכל הזוויות של תפקידו, אלא הוא צריך להיות ענו, לדעת לשים את האגו בצד, לשקול בתבונה עצות של אחרים וליישם את הטובות שבהן. מנהיג לא צריך להיות נטול חסרונות, הוא צריך להיות מודע לחסרונותיו ומוכן להתמודד עימם.

מיד אחרי סיפור עצתו של יתרו מגיע מעמד הר סיני וניתנים עשרת הדיברות. מה טעם הסמיכות הזו? איזה מין שיקולי עריכה הובילו להצמדת האירוע השולי לכאורה של עצת יתרו לאירוע המכונן החשוב ביותר בתורה? 

כאן טמון לטעמי מסר רדיקלי וחשוב עם רלבנטיות גדולה לימינו- את התורה יכולה לקבל ולתת רק מנהיגות שיודעת לשמוט את האגו, להכיר בחסרונותיה, לשמוע לעצות נבונות ולבזר כוח. מאידך, מנהיגות של אגו היא מנהיגות שאין לה אלוהים, אין לה ערכים ועקרונות שעומדים מעליה. זו מנהיגות שגונבת, חומדת, נואפת, מנסה לכסות על עצמה בעדות שקר ומקבלת החלטות לא מאוזנות באשר להפעלת כוח עד כדי רצח. זו מנהיגות שלא יודעת לכבד את קודמיה ואת עברה בבחינת כיבוד הורים, מנהיגות אשר משתמשת כל העת לשווא בשם האלוהים, משוכנעת בצדקת דרכה ומגיעה לכדי שעבוד מוחלט לאלילי הכוח, הכסף והאינטרסים.

בשבוע בו מוגשים כתבי אישום נגד מספר ראשי ערים ומתנהלת חקירה נגד ראש ממשלה, נשאל את עצמנו באיזו מנהיגות אנו בוחרים? האם זו מנהיגות שיכולה הייתה לתת תורה? 

משימה גדולה מונחת לפתחנו, בוגרות ובוגרי קולות הפזורים בעמדות השפעה בתחומים רבים בארץ- משימת פיתוח עצמנו כמנהיגים ומנהלים שיודעים לשמוט אגו, לבזר כוח, ולהוות דוגמא אישית של מנהיגות שראויה לתת תורה. הלוואי ונדע לעמוד בה וְגַם כָּל-הָעָם הַזֶּה עַל-מְקֹמוֹ יָבֹא בְשָׁלוֹם.

[קולות, 16.2.17]

[למאמר נוסף העוסק בענווה והנהגה הקליקו כאן]