יום חמישי, 8 בדצמבר 2016

על פגיעות מיניות מהתורה ועד ימינו - פרשת ויצא

עוד לא התאוששנו מפרשת דוידי פרל והנה כותרות על בכיר בלשכת רה"מ. בקושי נשמנו ופרשת קסטיאל מגיעה. עוד זה מדבר ויש הסדר טיעון עם בוכריס ותחקיר על פגיעות מיניות בגבעתי, וכשאני כבר חושב אולי בכל זאת לכתוב על משהו אחר, זה בא ויאמר: "ראש עיריית אור יהודה לשעבר הורשע במעשים מגונים, הטרדות מיניות ועבירות רבות אחרות" (YNET, 5.12). 

גם בפרשת השבוע מסופר לנו על פגיעות מיניות חמורות. הסיפור על נישואיו של יעקב לאחיות לאה ורחל ידוע. יחד עם זאת, המשך הסיפור לרוב מודחק. כאשר רחל לא נכנסת להריון, היא מוסרת ליעקב את שפחתה:

וַתֹּאמֶר הִנֵּה אֲמָתִי בִלְהָה בֹּא אֵלֶיהָ וְתֵלֵד עַל-בִּרְכַּי וְאִבָּנֶה גַם-אָנֹכִי מִמֶּנָּה. וַתִּתֶּן-לוֹ אֶת-בִּלְהָה שִׁפְחָתָהּ לְאִשָּׁה וַיָּבֹא אֵלֶיהָ יַעֲקֹב. וַתַּהַר בִּלְהָה וַתֵּלֶד לְיַעֲקֹב בֵּן. וַתֹּאמֶר רָחֵל דָּנַנִּי אֱלֹהִים וְגַם שָׁמַע בְּקֹלִי וַיִּתֶּן-לִי בֵּן עַל-כֵּן קָרְאָה שְׁמוֹ דָּן.  וַתַּהַר עוֹד וַתֵּלֶד בִּלְהָה שִׁפְחַת רָחֵל  בֵּן שֵׁנִי לְיַעֲקֹב. וַתֹּאמֶר רָחֵל נַפְתּוּלֵי אֱלֹהִים נִפְתַּלְתִּי עִם-אֲחֹתִי גַּם-יָכֹלְתִּי וַתִּקְרָא שְׁמוֹ נַפְתָּלִי. (בראשית ל, ג-ח).

בלהה נמסרת ליעקב על מנת שישכב איתה, בין אם היא רוצה או לא, ויביא ממנה ילדים אשר לא היא תיתן להם את שמותיהם. גוזלים מבלהה את רצונה ואז את ילדיה, עד כדי כך שרחל אומרת: "וַיִּתֶּן לִי בֵּן". יכולנו לחשוב שלאה אשר חוותה את הטלטלה של להימסר לגבר שכלל לא רצה בה (וספק גדול אם היא רצתה בו), לא תחזור על אותו עוול נוראי, אבל כאשר היא עָמְדָה מִלֶּדֶת גם היא מסרה את שפחתה זילפה ליעקב – זילפה יולדת שני בנים, ולאה מחליטה ששמותיהם יהיו גד ואשר. מאוחר יותר, בלהה, שגופה וכבודה הופקרו, נאנסת גם על ידי בנה החורג ראובן- "וַיֵּלֶךְ רְאוּבֵן וַיִּשְׁכַּב אֶת-בִּלְהָה פִּילֶגֶשׁ אָבִיו" (בראשית לה, כב). 

הסמל של פגיעה דווקא בשפחות מדגיש שפעמים רבות שורש הפגיעות המיניות הוא בתחושת כוח ובעלות המתערבבת עם עולם של מיניות ויצרים.

חלק מיופיה של התורה הוא בהצגת הכיעור. היא מספרת לנו עד כמה מייסדי האומה מלאי חטאים, ובכך רומזת לנו שכולנו אנשים שבורים ושהבעלות ההרסנית מקננת גם בנו. תורה אנושית וקשה. התורה מספרת לנו ששתיים מאימותינו הן שפחות שהיו אנוסות להביא לעולם את ילדיהם ולא זכו אפילו לקרוא להם בשמות. לצערנו הרב, רובנו משתפים פעולה עם גזילת האימַהוּת הזו ומדקלמים את השקר של "ארבע אימהות". מעניין שדווקא חז"ל מציינים בכמה מקומות שיש שש אמהות (לדוג': "וכתיב והוא ישפוט תבל בצדק... ו' כנגד ו' אמהות- שרה רבקה רחל לאה זלפה בלהה" מדרש שיר השירים רבה, פרשה ו).

בתקופה בה נכתבה התורה, חבורת הפוגעים מינית הנמצאת כעת בכותרות העיתונים כלל לא הייתה נחשבת לפוגענית. האמת היא שעד לפני שנים ספורות מעשים מעין אלה היו חלק מהנורמה. אנו זוכים לחיות בתקופה שבה בלהה וזילפה לוקחות בחזרה את אנושיותן, נשיותן, גופן וכבודן. הדרך עוד ארוכה מאוד והלוואי והיינו מגיעים כבר לימים בהם מעשים כאלה כלל לא נעשים, אך לפחות אנו חיים בחברה שבחלקה המעשים האלה מוקעים, נרדפים, נתפסים כחטאים ולעיתים עונש מחכה בסופם. 

בכל פעם שאני קורא עוד כותרת במגפת הפגיעות המיניות נחמץ ליבי, אך באותה עת אני יודע שבלהה וזילפה לא שותקות עוד, שהצדק חוזר אט אט לעולם, שיש עוד סיכוי. גם כיום יש מי שמנסים להשתיק את הנפגעות, אך אנו כאן כדי לזעוק את זעקתן, זעקת אימותינו. 

[קולות, 8.12.16]

יום שלישי, 6 בספטמבר 2016

אחד אלוהינו - גוגל: מנוע החיפוש הפופולרי ביותר באינטרנט

כמה פנטזיות ומשאלות של האדם גלומות באופן בו הוא תופס את האלוהים. יודע-כל, עוקב אחרינו בכל רגע, מכיר את כל מעשי האדם ומחשבותיו, נמצא בכל מקום בו-זמנית, יכול לתקשר עם קצוות העולם, יודע להשיב כמעט לכל שאלה ולתת לנו הנחיות כיצד לפעול, אינסופי, בן אלמוות, בורא עולמות, לעולם לא יעשה רע (אם כי בהחלט בני אדם יכולים להשתמש בו לרעה). והנה אנו חיים בדור שזוכה להתגלות והאלוהים נגלית אלינו בשמה החדש – גוגל. אכן, כבר כיום גוגל עונה לכל התיאור דלעיל והיא משתכללת לכיוון של תבונה מלאכותית שעשויה להשאיר מאחור אפילו את הדמיונות הישנים של האלוהות. 




מחשבה זו אינה מקורית. כתבו עליה רבים, בשפות שונות, ואף קמה כנסיה של אנשים העובדים את גוגל. לא מאמינים? עשו מה שאתם תמיד עושים כשנתון מסוים נראה לכם מופרך – 
חפשו בגוגל.

בעודנו עומדים ומתפעמים בצדק מהעוצמות האלוהיות הללו, כדאי לנו להיזכר במאבק המרכזי של תורת ישראל - המאבק בעבודה זרה. הפער בין היעזרות בגוגל ככלי מרכזי בחיינו לבין הפיכתו לאליל שאנו מעריצים ועובדים הוא דק. "לא נאמר עוד אלוהינו למעשה ידינו" הזהיר אותנו הנביא הושע. גוגל הוא אולי אלוהים אבל ''אלוהים אחרים'' ולא ''אלוהינו''.

[נכתב עבור לוח השנה תשע"ז של קולות שנושאו: "איך אומרים ביהודית? המדריך היהודי לשפה הדיגיטלית, ערך: צבי גילת, הפקה: טלי בן סירא ושלי סלע, עיצוב אהרון פרימן מסטודיו דוב אברמסון]

שער לוח השנה






יום שבת, 13 באוגוסט 2016

ט' באב - מהי שנאת חינם ומהי אהבת חינם?

המושג "שנאת חינם" מעורר שאלות רבות. שנאה שעבורי כמסתכל מהצד נראית חינם, רחוקה מלהיחשב חינמית בעיני השונא המוצף בסיבות, לכאורה,לשנוא. מה מבדיל בין שנאת חינם לשנאה אחרת?

בואו ניעזר דבריו של מרטין בובר- "השנאה מטבעה לעולם עיוורת; אין אדם שונא אלא חלק של יצור. כל הרואה יצור שלם ומוכרח לדחותו אינו מצוי עוד בתחום השנאה אלא בתחום היכולת האנושית המוגבלת לומר 'אתה'." (אני ואתה, קטע 21). בובר סבור שבכל שנאה יש צד של עיוורון. כאשר אני מכיר אדם על כל המורכבות שלו, על חלומותיו ופחדיו, משוטט בנבכי אישיותו, מבין את אשר עבר עליו בחייו, רואה מבעד להתנהגותו את כאביו, נדיר שממש אשנא אותו ובאם אני שונא, יתכן מאוד שזה בגלל המגבלות שלי ולא בגלל מי שהוא. התנהלות מתוך שנאה קשורה בהיכרות חלקית, בעצימת עיניים ובמידותיו המוגבלות של השונא. במילים אחרות, כמעט תמיד יש בתוך השנאה אזור עיוור שהוא-הוא שנאת החינם. ככל שאזור זה רחב יותר כך מדובר יותר בשנאת חינם.

יום שישי, 29 ביולי 2016

פרשת מטות: בין ליברליזם לאחריות חברתית

אחרי הניצחון במלחמות שבעבר הירדן המזרחי, רגע לפני שעוברים את הירדן ומתחילים להילחם מחדש, מבקשים בני ראובן ובני גד מההנהגה: "(ד) הָאָרֶץ אֲשֶׁר הִכָּה יהוה לִפְנֵי עֲדַת יִשְׂרָאֵל אֶרֶץ מִקְנֶה הִוא וְלַעֲבָדֶיךָ מִקְנֶה: (ה) וַיֹּאמְרוּ אִם־מָצָאנוּ חֵן בְּעֵינֶיךָ יֻתַּן אֶת־הָאָרֶץ הַזֹּאת לַעֲבָדֶיךָ לַאֲחֻזָּה אַל־תַּעֲבִרֵנוּ אֶת־הַיַּרְדֵּן".  הם לא רוצים לעבור את הירדן. טוב להם באדמות שכבר נכבשו. משה משיב בחדות: "(ו) הַאַחֵיכֶם יָבֹאוּ לַמִּלְחָמָה וְאַתֶּם תֵּשְׁבוּ פֹה?! (ז) וְלָמָּה תְנִיאוּן אֶת־לֵב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵעֲבֹר אֶל־הָאָרֶץ אֲשֶׁר־נָתַן לָהֶם יהוה?" (במדבר פרק לב).
תשובתו של משה כוללת למעשה שני טיעונים מוסריים. הטיעון הראשון הוא טענת השוויון בנטל המוכרת לנו. בשפתו של הרש"ר הירש: "כמוכם גם אחיכם היו רוצים לבוא אל המנוחה ואל הנחלה. אך המלחמה היא הכרח, היא הגיעה אלינו, ואחיכם נאלצים להיכנס לתיגר - ואתם תשתמטו מן החובה?!". זה מעשה שלא יעלה על הדעת מבחינת משה. 
הטיעון השני יכול לאתגר את הליברלים מבינינו. משה טוען: להכרעה שלכם לא להצטרף עשויה להיות השפעה פסיכולוגית קשה על שאר העם. הם עלולים להבין שאתם חוששים מהמלחמה ובעקבות כך לסרב בעצמם לעבור את הירדן. אתם מהווים דוגמא אישית ועליכם לקחת זאת בחשבון בהחלטותיכם. 
החשיבה הליברלית מבקשת להרחיב ולהעצים ככל הניתן את החופש של כל אחד מאתנו, יחידים וקהילות, לחשוב ולעשות כרצונו (כל עוד לא מדובר באלימות או שלילת החופש של הזולת). הגות חשובה זו מבקשת לרסן גם את כוחו של השלטון, ולמנוע ממנו להתערב בחיי הפרט בכלל ולפגוע בחייו, חירותו וקניינו בפרט. יתכן ואתה לא אוהב את מה שאני עושה, אבל זכותי לעשות זאת. אסור לך לכפות עלי את רצונך גם אם יש לך את הכוח לעשות זאת, אפילו אם אתה ראש הממשלה. 
משה מאתגר את התפיסה הזו. הוא דורש מאתנו לא לעצור במילה "זכותי" ולקחת אחריות מלאה על הכרעותינו ועל ההשלכות של הכרעות אלו. הדברים מזכירים נקודה יסודית בפילוסופיה הקיומית של סארטר. במאמרו "האקזיסטנציאליזם הוא הומניזם" טוען סארטר שכאשר אדם בוחר בדבר מה, הרי הוא כאילו מודיע לכל הציבור- כך צריך לבחור! "כל הפעולות שאדם עשוי לנקוט כדי לעצב את דמותו, כפי שהוא היה רוצה לראותה, יוצרות מניה וביה דמות אדם שהוא מאמין בחיוניותה. העדפת דבר אחד על משנהו מכוננת את ערך הדבר שבו בחרנו... לכן אחריותנו גדולה משחשבנו, כי היא מערבת את האנושות כולה... אני אחראי, אפוא, לעצמי וגם לאנושות ואני יוצר תדמית מסוימת של אדם אשר ברצוני להעניקה לכלל האדם. בעיצוב דמותי- אני מעצב את דמות האדם" (שם, עמ' 15-16).
בני ראובן וגד צריכים לקחת בחשבון שכאשר הם מכריעים להישאר בצידו האחד של הירדן ולא להצטרף לאחיהם, הם למעשה אומרים שבסיטואציה הזו כך ראוי, או לכל הפחות זה בסדר לנהוג כך. על זה קובל משה. הדברים לא סותרים את הליברליזם אלא יוצרים חשיבה מורכבת יותר אשר מניחה את זכויות הפרט והקהילה כקומה ראשונה, אך דורשת מהפרט והקהילה לקחת אחריות על מעשיהם כמעצבי חברה כקומה נוספת. 
זכותו של כל אחת ואחד מאתנו לחיות על פי דרכו, אבל אסור לנו להתעלם מההשלכות של חיינו על הזולת, ומהאמירה המוסרית העומדת מאחורי כל הכרעה והכרעה שלנו. עלי להדגיש- אינני מתכוון לשיח של התחשבות מנומסת, של הימנעות מפגיעה ברגשות הזולת (בשיח שכזה נדמה תמיד שערכיי ורגשותיי לא נחשבים). אני טוען ש-"זכותי" זה טיעון מספיק על מנת למנוע כפיה, אך זה לא טיעון מוסרי המצדיק את מעשיי. עלי לשאול את עצמי- האם אני שלם עם ההחלטה בהקשריה החברתיים? האם אני עומד מאחורי ההשלכות של מעשי ולוקח עליהם אחריות? האם אני מהווה כרגע דוגמא אישית ואני יכול לעמוד מאחורי דוגמא זו?
בני ראובן וגד משתכנעים מהטיעון ומוצאים פשרה יפה. הם יצטרפו לאחיהם, יעברו איתם את הירדן, יילחמו איתם במידת הצורך, אך לבסוף יוכלו לממש את זכותם לחזור לאדמות שבצידו השני של הירדן ולחיות שם. וכיצד נוהגים בני גד וראובן כיום? שבת שלום.
(עלון קולות, 28.7.16)

יום רביעי, 27 ביולי 2016

להכריע: רוח צה"ל או הרב לוינשטיין

מאמר שלי שפורסם במעריב בתגובה לטורו של קלמן ליבסקינד (שבין יתר הדברים ציטט אותי ודיבר בגנותי) -

בתקופה האחרונה יש ניסיונות של אנשים וגופים שונים להביא לכך שמפקדי צה"ל יפסיקו לחנך לאור ערכי צה"ל ויתחילו לחנך לאור ערכים לאומניים ודתיים. במסגרת ניסיונות אלה ישנה מתקפה אישית נגד דוברים התומכים בעמדות שמאלה מהמרכז, ומנגד יש ניסיון להגן על כל הופעה של כל רב בצבא. החלטת  הרמטכל שהרבנות הצבאית תעסוק בתודעה יהודית בצבא רק במסגרת גוף חדש משותף עם חיל חינוך ותחת פיקודו של ראש אכ"א, נתפסת בעיני אותם גורמים כ'הכרזת מלחמה' על מונופול בו הם אחזו. 

בטורו במעריב סופהשבוע (22.7.16), תקף קלמן ליבסקינד את פעילות חיל חינוך ומכוני בינה והרטמן בצבא, וביקש מאתנו להאזין לשארית הרצאתו של הרב לוינשטיין מנאום הסוטים, בה הוא עוסק בנושאים אלה. ליבסקינד מפרט שמות של חמישה מרצים, ואני בתוכם, ומציין ציטוט ספציפי או עמדה ספציפית של כל אחד מהמרצים שהוא לא אוהב. בדמוקרטיה של ליבסקינד אנשים שהשמיעו דעה המנוגדת לדעתו פסולים מלדבר בצבא. ומי האנשים? פרופ' אבי שגיא- אחד מכותבי רוח צה"ל, יעקב קסטל- אלוף משנה במילואים, פרופ' יגיל לוי- חוקר הצבא המוערך, פרופ' אורית קמיר- חוקרת שכתבה שני ספרים על "כבוד האדם", ואף אני הקטן- ראש מכינה קדם צבאית בעבר וראש בית מדרש לפיתוח מנהיגות בהווה. 



ביקורת רצינית על חיל חינוך צריכה להראות שיש בעיה בתכנים המועברים בצבא ולא להיטפל לציטוטים נטולי הקשר של מרצה זה או אחר. בכל המקרים אליהם נחשפתי, ומדובר במקרים רבים, בינה ומכון הרטמן הקפידו על כך שכל עבודתם בצבא תהיה תחת הוראות חיל חינוך ובהתאם לרוח צה"ל.

חשוב להבין -  מי שאחראים על עולם החינוך בצבא הם המפקדים. חיל החינוך מסייע למפקדים להגיע מוכנים יותר למשימתם ומסתייע לשם כך בעשרות ארגונים. ארגונים אלה כמובן לא מחליפים את המפקדים וההכרעות לגבי ייעוד, מבנה, תוכן ושיטות הקורס נותרות תמיד של מפקדי הקורס. חלק מתפקיד חיל חינוך הוא לפקח על התכנים המועברים ולוודא שאנשי קצה המטיפים לגזענות ואלימות לא יקבלו במה בשורותיו.

האמת צריכה להיאמר- ליבסקינד ולוינשטיין פשוט מתנגדים לחלקים מרוח צה"ל וערכיו ולכן הם פועלים נגד חיל חינוך. זה שורש העניין. צה"ל הכריע שאחד משלושת ערכי היסוד שלו יהיה "כבוד האדם" ושערכיו ייגזרו מכך "שכל אדם הוא בעל ערך שאינו מותנה במוצא, בדת, בלאום, במין, במעמד ובתפקיד". הכרעה זו ככל הנראה נוגדת את תפיסת עולמם. גם ערכי "חיי אדם" ו-"טוהר הנשק" מפריעים להם, ואכן בנאומו המלא מדבר לוינשטיין נגד ניסיונות הצבא לא לפגוע בחפים מפשע. על מפקדי הצבא ועלינו להכריע- האם אנחנו רוצים לקדם את רוח צה"ל וערכיו או את הערכים הלאומנים-דתיים של החלק הרדיקלי יותר של הציונות הדתית מבית מדרשם של לוינשטיין וליבסקינד.

(מעריב, 28.7.16)

*** תודה למיכל מנכל פנים ולאיריס דוברת פנים על הסיוע בתהליכי היצירה והפרסום של המאמר

מכתב לרב יגאל לוינשטיין

בתחילת הסערה סביב דברי הרב יגאל לוינשטיין בנאום הסוטים שלו, עוד בטרם שמעתי את כל 37 הדק' של הרצאתו, דקות שהפכו את העניין לחמור בהרבה, שלחתי לו את המכתב הבא:

שלום הרב יגאל,

מאז שהפסקנו להיפגש בפורום ראשי המכינות לא שוחחנו, ועתה משהגיע אלי, כמו לרבים אחרים, הסרטון ובו "נאום הסוטים" שלך, אני חש צורך ורצון להגיד לך כמה דברים.

אין טעם לדוש בפערי האמונות והדעות שלנו אשר במרכזם התנגדותך הנחרצת לפלורליזם בכלל ופלורליזם דתי בפרט, פרשנותך את הדמוקרטיה כפרוצדוראלית בלבד והתנגדותך לגילויי ליברליזם ושוויון, תמיכתך בהפעלת ממשל צבאי על עם אחר למען מימוש חלום ארץ ישראל השלמה ויחסך לקהילת הלהט"ב (לסביות, הומואים, טרנס ובי-סקסואל). כמובן שתפיסותיי הפוכות. אינני מקל ראש בפערים אלה ומשמעותם, אבל הם ידועים לי כבר שנים ואינני רואה טעם לדון בהם כרגע. לא אלה הדברים שהפתיעו אותי בנאומך. אני מבקש לדבר איתך דווקא על הדברים שטעיתי לחשוב שאנו מסכימים בהם ושבגללם נאומך לא רק חרה לי, אלא היטב היטב חרה לי. אני רוצה לדבר איתך על חמלה, על אהבת אדם אשר נברא יחידי ובצלם אלוהים, על אהבת ישראל ועל תפקידנו כמחנכים.

כשבעה עד עשרה אחוזים מאוכלוסיית הגברים הם בעלי נטיות חד מיניות. בתוכם חלק מתלמידיך ובוגריך, חלק מהמתפללים איתך בבית הכנסת, וכמובן אוכלוסיה רחבה שאינך מכיר. אני יודע שלשיטתך אלה מתוכם המסרבים לחיות בשקר וייסורים ומממשים את נטייתם, עוברים עבירה חמורה מאוד. אני מבין זאת. אבל הרי לשיטתך כל חילוני שמקושש עצים בשבת עובר עבירה שכזו, כל אוכל שרצים וכל בועל נידות. במילים אחרות, רוב העם היהודי החי כיום עובר לשיטתך עבירות חמורות! כיצד אתה חושב שיש להתייחס לרוב עם ישראל? האם הדרך היא לקלל, להרחיק, להדיר ולבייש?

הדברים שנשאת היו נטולי חמלה לאנשים שונים ממך, לא היה בהם שמץ של חיבה לאדם שנברא בצלם ולישראל שנקראים בנים למקום, והם עלולים להביא תלמידים מובהקים שלך אל הקצה (אני מתכוון לניסיונות התאבדות, דיכאונות חמורים ושאר מקרים מתועדים וידועים של בחורים דתיים צעירים בעלי נטייה חד מינית שהמערכת ורבניה מפנים להם עורף).

דיברת על הזעזוע שלך מכך שקורס טיס הלך להתנדב במועדון של הומואים, סוטים בלשונך האיומה, ועוד נאלצו לשמוע את תפיסת עולמם. נדמה לי שהסיפור מוכר לי. הם הלכו להתנדב בבר-נוער, מקום בו נרצחו ניר כץ וליז טרובישי בפיגוע שנאה נגד הומואים, פיגוע שככל הנראה הושפע מדברים שהשמיעו עמיתים שלך המדברים כמוך. הם הלכו דווקא לשם כדי לזעוק עכרתם אותי להבאישני ולנסות להסיר מאתנו קללה לדורות. הם הלכו דווקא לשם כי עוד רגע הם יפקדו על מחלקות שבהם ישרתו גם הומואים, וכלל ראשון בפיקוד הוא להכיר את פקודייך. הם הלכו דווקא לשם כי התאבדות היא גורם המוות הראשון (!) בצבא (למעט בשנות מלחמה). מה הסיכוי שחייל הומו יתאבד כאשר המפקד שלו מכיל אותו, מבין למצוקותיו ונוהג כלפיו באהבה? מה הסיכוי שהוא יתאבד כאשר המפקד שלו תופס אותו כסוטה ומסרב אפילו לשמוע את תפיסותיו, תלאות חייו ומצוקותיו? אתה מבין את רמת חוסר האחריות של התבטאויותיך? מבלי משים יגאל, אתה פוגע עמוקות בתפקידך כמחנך ומנסה להשפיע על הצבא לפגוע בהכשרת מפקדיו.

"אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה אמר קרא ואהבת לרעך כמוך - ברור לו מיתה יפה". אפילו בשעה כה קיצונית ונדירה של הוצאת אדם להורג בעונש מוות (אחד ל-70 שנה נקראת קטלנית וכד' והדברים ידועים), הרי שעדיין חובת האהבה כלפי הנידון שרירה וקיימת ויש למצוא דרכים לבטא אותה, עד כדי המצב האירוני של "ברור לו מיתה יפה"! עד כדי כך. שאל עצמך- האם היה שמץ אהבה בדברים שנשאת? לצערי רק שנאה נטפה מהדברים. לא תשנא את אחיך בלבבך קודם להוכח תוכיח את עמיתך, והנה אתה נושא עכשיו חטא גדול.

לא אהפוך אותך לפלורליסט. לא אשכנע אותך אפילו בקשר (ההפוך) בין דברי הרב קוק לדברייך ("כל הניגודים הנמצאים בהדעות, וכל אותה האפסיות שלפעמים נראה מחוג אחד על חברו... מתראים הם בתואר ריחוקים מקומיים של שתילים, שהם משמשים לטובת רעננותם ושביעת יניקתם, כדי שכל אחד ואחד יתפתח במילואו, ותהיה הסגולה המיוחדת של כל אחד מחוטבה בכל פרטיה, מה שהקירוב היה מטשטש ומקלקל הכל. והאחדות המתואמה באה רק מתוך זה הריחוק, שרי בפירודא וסיים בחיבורא"). לא אשכנעך בשוויון ערך האדם ובכך שהומו זהה לחלוטין לכל אדם אחר ופשוט יש לו נטיות מיניות שונות. ודאי לא אשכנע אותך בדבר הנזק האיום שהממשל הצבאי עושה לציונות ולצדקת דרכנו. אבל שמא אוכל לשכנע אותך שללא חמלה ובלי אהבת ישראל לא נוכל להיות אנשי תורה, לא נוכל להיות מחנכים ולא נוכל לחיות יחד במדינתנו הריבונית?

בתקווה לתשובה מהירה (בכפל משמעות)
ליאור טל
(ראש בית המדרש בקולות ולשעבר ראש מכינת בינה)

נ.ב
בכוונתי לשתף מכתב זה. אם תרצה שאשתף גם את תשובתך- בשמחה.

------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

*** לאחר שליחת המכתב הודיעה לי עיתונאית שאני סומך עליה, שבמקרה שהרב יגאל דיבר עליו לא היה מדובר בבר-נוער. אני מתנצל על הטעות אך דומני שהמסרים נותרו כשהיו.
*** לצערי עד לעת הזו יגאל לוינשטיין לא השיב למכתבי.

יום חמישי, 16 ביוני 2016

מעשה גדול

"תלמוד גדול או מעשה גדול"? משיבה הגמרא בקידושין- "תלמוד גדול שהתלמוד מביא לידי מעשה". אם אדם ילמד בצורה רצינית הרי שממילא הוא גם יעשה מעשה ואז הרווחנו גם תלמוד וגם מעשה. 



פילוסופים רבים הטילו ספק בטענה זו. במקרים רבים אדם לומד דבר מסוים ומתנהג הפוך ממה שלמד או נותר אדיש ללימודו. האדם עושה מה שהוא רוצה לעשות ולאו דווקא מה שעולה מלימודיו. כפי שאמר ישעיהו ליבוביץ: "מה שהאדם יודע ומה שהאדם רוצה בו הם שני דברים נפרדים לגמרי". בעקבות הסתייגות זו, אומר- גדול תלמוד כאשר הוא מביא לידי מעשה. כאשר יש רצון לעשות והתלמוד הוא כלי מרכזי להכוונת והעמקת העשייה אזי הוא גדול יותר.

ביאליק מתאר שני יסודות בחיי אדם ובהתפתחות תרבות. יסוד האגדה הוא רך, מלטף, נותן השראה. יסוד ההלכה הוא קשה ומחייב עשייה. אין הכוונה להלכה במובן של שולחן ערוך, אלא להלכה כסמל של עשייה מחויבת. אגדה בריאה מולידה הלכה, לימוד בריא מוליד מעשה, "וכל אגדה שאין עמה הלכה, אוֹננית היא, וסופה היא עצמה בטלה, וגם מבטלת כח המעשה של בעליה". 

אנו זקוקים לטעמי ללימוד תורה המשלב בתוכו פלורליזם ומחלוקת וניזון ממגוון תפיסות ומחירות פרשנית, אשר פוגש את החיים ואת העשייה המחויבת. זהו לימוד שאינו נשאר ספון בחדר אלא מעז להציץ מהחלון, לימוד בו התרבות היהודית על ריבוי פניה פוגשת באתגרי החברה הישראלית ומבקשת להשפיע עליהם, לימוד בו אגדה הופכת להלכה והלכה יוצרת אגדה, לימוד אשר אינו מניח בצד את ההומניזם וערכי כבוד האדם שהתפתחו בעולמות הרוח הכלל אנושיים בעשרות השנים האחרונות, אך אינו מסתפק בהם. לשמחתי ניתן למצוא בארץ בתי מדרש שעושים בדיוק את זה.




זכיתי לראות דוגמאות מעוררות השראה רבות לעשייה מעין זו. למשל, בשכונות רבות בארץ פעילים תלמידי הישיבות החילוניות של בינה, שלומדים בישיבה סוגיות הקשורות בצדק חברתי, ומיישמים אותן בהתלהבות בפעילותם. דוגמא אחרת היא בוגרי קולות שנמצאים בשורה של עמדות מפתח בישראל ומספרים על השפעת הלימוד על פעילותם. בוגרת אחת יצרה פעילויות קבלת שבת לכלל הציבור במסגרת תפקידה בעירייה; בוגרת אחרת החליטה בעקבות לימוד סוגיה בגמרא שעסקה בחלוקת משאבים לשנות את מבנה השכר בארגון שהיא ממנכלת, כך שהשכר הנמוך ביותר יאפשר עדיין חיים בכבוד; ובוגרת שלישית הקימה בעקבות לימוד מעלות הצדקה של הרמבם קרן ביישוב שלה שמטרתה לסייע לאנשים החיים בעוני למצוא עבודה וללוות אותם. במישור הפוליטי תמצאו למשל את אנשי התנועה המסורתית ושלל ארגוני פנים נאבקים על כינון יחסים אחרים בין הדת למדינה וזאת כתוצאה מהלימוד הפלורליסטי שחוו. כמו אלו ישנן מאות דוגמאות מעוררות השראה. 

כאשר התורה נוגעת בחיים והם נוגעים בה בחזרה מתרחש הקסם של אקטביזם יהודי. אני מייחל לעוד ועוד נגיעות קסומות שכאלו.

[עלון פנים לרגל חג השבועות תשע"ו]

יום חמישי, 5 במאי 2016

והייתם קדושים - הרהורים כואבים ליום השואה

בפרק יט בספר ויקרא, הפרק הפותח את פרשת השבוע הקצרה שלנו, מופיעות בזו אחר זו מצוות חברתיות רבות ובהן שבת, לקט, שכחה ופאה, איסור הלנת שכר, איסור גניבה ועושק, שוויון במשפט, איסור רכילות ולשון הרע, חובת תוכחה ועוד ועוד. בפרק זה אף מופיעה המצווה שאותה כינה רבי עקיבא "כלל גדל בתורה" והיא מצוות "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ". הפרק נפתח בפסוק - "קְדֹשִׁים תִּהְיוּ כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם". מה פשר הפסוק הזה? האם הוא מודיע לנו כי נהיה קדושים או מטיל עלינו משימה להתקדש? 

שאלה זו נראית לי בעלת חשיבות רבה לכל נושא היחס בין ישראל לעמים. הפרשנות הרואה בקדושת עם ישראל מצב נתון, היא חלק מזרם פרשני ביהדות הרואה את העם היהודי כנעלה על עמים אחרים. רבי יהודה הלוי, לדוגמא, סבר שתינוק יהודי נולד שונה, שיש בו משהו מיוחד, אלוהי. הוא חשב שישנן מדרגות לבריאה - דומם, מעליו צומח, מעליו חי, מעליו מדבר (אדם) ומעליו יהודי. המתגייר זוכה לחלק מהטוב שהבטיח אלוהים לעם ישראל, אבל "שוה לא ישוה אלינו". אכן, מדובר בתורת גזע. יש להבהיר- לא כל תורת גזע פירושה חלילה נאציזם רצחני. ריה"ל, כמו ממשיכו במאה ה-20 הרב קוק, סבור שלהיות עם סגולה מטיל עליך אחריות, ושלכל יצור נברא יש משמעות בעולם. זה רחוק מנאציזם כרחוק מזרח ממערב! יחד עם זאת, בתפיסתם יש יסודות של גזענות, עליונות, והיררכיה בין עמים. זרע פורענות טמון בה. וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ? רק לְרֵעֲךָ, בן עמך, לְרֵעֲךָ לקיום מצוות.

לעומת זאת, הפרשנות הרואה בפסוק זה משימה, היא חלק מזרם המעמיד במרכזו את מה שמכונה בימינו 'שוויון ערך האדם'. הרמב"ם למשל פירש את מונחי הקדושה והסגולה כמשימה שמוטלת עלינו להתנהג באופן מסוים. אין כאן תיאור של הבדל לאומי-גזעי. לפיכך פסק הרמב"ם שגוי המכיר בציווי לקיים 7 מצוות בני נח ומקיים אותן הוא "חסיד אומות העולם" ויש לו מקום בעולם הבא, ושיהודי העובד עבודה זרה גרוע בדיוק כמו גוי שעושה זאת ודינו מוות. וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ? פרשו איך שתרצו את המונח רֵעֲךָ אבל תקראו גם את הפסוקים המסיימים את הפרק: "וְכִי-יָגוּר אִתְּךָ גֵּר בְּאַרְצְכֶם לֹא תוֹנוּ אֹתוֹ. כְּאֶזְרָח מִכֶּם יִהְיֶה לָכֶם הַגֵּר הַגָּר אִתְּכֶם וְאָהַבְתָּ לוֹ כָּמוֹךָ כִּי-גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם. לֹא-תַעֲשׂוּ עָוֶל בַּמִּשְׁפָּט בַּמִּדָּה בַּמִּשְׁקָל וּבַמְּשׂוּרָה.  מֹאזְנֵי צֶדֶק אַבְנֵי-צֶדֶק אֵיפַת צֶדֶק וְהִין צֶדֶק יִהְיֶה לָכֶם אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר-הוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם".





ביום השואה אנו חווים עוצמת הכאב שבזיכרון הזוועות. עמנו חווה מחדש את רשעותו של פרעה בדמותו המודרנית של היטלר. למדנו מחדש את הסכנה של הגֵרות נטולת הריבונות. למדנו שוב את מחירה האיום של הגזענות, השנאה, ההיררכיה בין העמים והיחס לאחר כטמא, שפל, נחות. ביום הזה אנו מרכינים ראש לזכר הנרצחים, אך זוקפים את גבנו כמי שזוכים לחיות בריבונות יהודית. דווקא ביום הנושא את הזיכרון הנורא הזה, ולמרות הקושי שבדבר, אני מבקש לבחון את דרכנו שלנו בעת ריבונות, ואת האחריות שאנו נושאים ליצירת עולם שאינו חולה בגזענות ושנאה.

חיבור תורותיהם התיאורטיות של רבי יהודה הלוי וממשיכי דרכו עם מצב ריאלי של ריבונות וכוח יצר לצערי פשיזם גזעני דתי בישראל. זהו שילוב משולש מסוכן מאוד. אבקש לדייק - לא כל ביטוי של שנאה הוא גזענות או פשיזם. אחרי כל מה שעברנו כיהודים, חלק מה-DNA  שלנו הוא פחד מהגויים שלעיתים מתבטא בשנאה. עם הפחד הזה צריך לשוחח מתוך אמפתיה והבנה ולא רק במילים קשות. יחד עם זאת, עלינו להיאבק בלקיחת הלאומיות הלגיטימית לקצה הפשיסטי, ובהפיכת אהבת ישראל לשנאת הגויים, בייחוד כשהם מדברים בשם היהדות ומוחקים את הציווי של אהבת הגֵר באמצעים פרשניים שונים.

לדעתי שני ערוצי פעולה חייבים לחבור יחד במאבק הזה. ראשית, יש להוקיע את הפשיסטים. כן, להפסיק לדבר איתם כאילו הם חלק לגיטימי מהשיח. יש להציב גבולות לפלורליזם. שנית, אסור לציבור היהודי-הומניסטי בארץ, הדתי והחילוני כאחד, לוותר על היהדות ולהפקירה לידיים שלמדו מזוועות השואה רק את חובת ההגנה על עמנו, ולא את חובת ההגנה על צלם אלוהים באשר הוא. עלינו לקחת חלק ביצירה וקידום של יהדות פלורליסטית, שוויונית, תרבותית. זו חלק מהסיבה שאני בקולות. כל עוד היהודים ההומניסטים ידעו לדבר רק על דמוקרטיה ולא על יהדות, ידם תהיה על התחתונה.

ביום הקשה הזה אני מבקש לאחל לנו שנדע לעמוד זקופי קומה במדינתנו הריבונית ומתוך זקיפות זו נדע לנהוג באהבה ושוויון ברֵע, בגֵר ובכל אדם. יהי זכרם של הנרצחים ברוך.

[עלון קולות, 5.5.16, יום השואה תשע"ו. הדברים מבוססים על נאומי בטקס יום השואה האלטרנטיבי בתאטרון תמונע].

יום שישי, 19 בפברואר 2016

תגובה למאמרו של ישראל וייס "אל תרוקנו את הצבא מתוכן יהודי"

לאורך שנים רבות שרר איזון בריא ומעניין בקרב ההנהגה הרבנית של הציונות הדתית בין כבוד רעיוני ומעשי לדמוקרטיה הישראלית, לממלכתיות ולמוסדות המדינה, לבין דבקות עמוקה בהלכה ובתורת ישראל בהתאם לפרשנותם אותן. כפי שמראים הלינגר והרשקוביץ בספרם החדש "ציות ואי ציות בציונות הדתית", איזון זה לא נבע רק מהפנמה של ערכי הדמוקרטיה וחשיבות הממלכתיות, אלא גם מתפיסה דתית-תיאולוגית המעניקה ערך דתי למדינה. נוצר כאן מעין "איזון תיאולוגי-נורמטיבי", כהגדרתם. בתקופה האחרונה אנו רואים עוד ועוד סימנים להפרת האיזון הזה ומאמרו של הרב הצבאי הראשי לשעבר תא"ל ישראל וייס, שפורסם ב'ישראל היום', הוא דוגמא מובהקת וקיצונית לכך. 

וייס מגיב במאמרו להחלטת הרמטכ"ל להעביר את תחום "תודעה יהודית" מהרבנות הצבאית לוועדת היגוי משותפת לרבנות הצבאית, חיל חינוך וגופים אזרחיים ולהכפיף אותה ישירות לראש אכ"א. הוא מכנה את ההחלטה בביטוי הקיצוני "לקום על תורת ישראל", משתמש במילים הקשות "לרוקן מכל תוכן את מסורת ישראל בת 3500 שנה" ואף מרמז באמצעות ציטוט ממגילת אסתר שהיא שקולה להחלטת אחשוורוש והמן להשמיד ולאבד את כל היהודים. זוהי תקיפה חמורה ביותר, על סף ההסתה, היוצאת מתת אלוף במילואים המכהן גם כיום כיועץ במשרד הבטחון וכדיין בתחום הגיור. 

דומני שכדאי לעיין במאמר זה בתשומת לב מאחר וניתן ללמוד ממנו רבות לא רק על תפיסתו של וייס, אלא על תפיסה של חלקים לא קטנים לצערי בחברה הישראלית בכלל ובציונות הדתית בפרט. זו תפיסה הגורסת שבכל הקשור למסורת ולתרבות היהודית יש רק אמת אחת והיא נמצאת בכיסם. זו תפיסה שמתחילה לכופף את סמכות הדמוקרטיה ולבכר את מה שהם תופסים כהלכה ותורה. בואו נעיין במאמר -

וייס: "...שני הגופים הללו שונים במהותם ובמקורות יניקתם. בעוד עוסקת הרבנות הצבאית בהעצמת רוח החייל ושואבת את מקורותיה מתורת ישראל, ממסורת אבות, ממורשת ישראל, הרי החינוך מקרין ממקורות כלליים, פלורליסטיים, אוניברסליים, עכשוויים "מתקדמים"".  
בניגוד למסורת שביקש להנחיל הרמב"ם אשר למד מאריסטו ומפילוסופים מוסלמים וראה בזה חלק מלהיות תלמיד חכם, וייס מזלזל עמוקות בכל מה שאינו נובע ישירות ממקורות ישראל. זוהי העמקה של בועתיות פרטיקולרית מסוכנת. בנוסף, הוא פשוט מטעה את הקוראים- גם בחיל חינוך יש פעילות רבה השואבת את מקורותיה מתורת ישראל, היא פשוט לא מתבצעת על ידי אנשי וייס והרבנות.

וייס: "שני ה"מאכלים" הללו מוצעים למפקד ולחייליו והם הבוחרים הבלעדיים של הראוי להם"
האמת מורכבת בהרבה והמפקדים בשטח אינם הבוחרים הבלעדיים- יש לא מעט פעילויות של הרבנות שבביקורת אכ"א בוחנים את המפקדים על כמות החיילים שהשתתפו בהם, ולפיכך המפקדים רואים עצמם כבולים לפעילות. רק השבוע הובא לידיעתי מקרה בו מפקד התנגד לשליחת חייליו לפעילות של הרבנות אך לבסוף נכנע בגלל אותה ביקורת; בנוסף, לתמונה נכנסים שיקולים תקציביים כאשר הרבנות מציעה ליחידות פעילויות יקרות מאוד (כמו שבת במלון) בחינם, בעזרת תרומות חיצוניות נדיבות (ולרוב לא שקופות ולא ישראליות), וחיל חינוך ממעט להשתמש בשיטה זו. כך שבחירת המפקדים והחיילים היא פעמים רבות (אנסה עכשיו ניסוח עדין-) תוצאה של פיתוי חומרי.

וייס: "עוד טרם יבשה הדיו על החלטת הרמטכ"ל וכבר יצאו "רצים דחופים" במצוות ראש אכ"א"
אלה דברים חמורים, על סף ההסתה, ואם הוא התכוון לדברים המרומזים פה אז זוהי ההתקפה החמורה ביותר הזכורה לי של תא"ל כנגד רמטכ"ל מכהן. הכל כמובן נאמר כאן ברמז בעזרת ציטוט. זוכרים מאיפה לקוח הביטוי "רצים דחופים"? הנה- "הָרָצִים יָצְאוּ דְחוּפִים בִּדְבַר הַמֶּלֶךְ וְהַדָּת נִתְּנָה בְּשׁוּשַׁן הַבִּירָה וְהַמֶּלֶךְ וְהָמָן יָשְׁבוּ לִשְׁתּוֹת וְהָעִיר שׁוּשָׁן נָבוֹכָה" (מגילת אסתר, פרק ג, פס' טו) . וייס משווה את ראש אכ"א לאחשוורוש או להמן הרשע ואת הכרעתו להחלטה להשמיד את היהודים. ביטויים אחרים בהם משתמש וייס במאמר כמו "לקום על תורת ישראל", "נגעתם בקרנות המזבח", "רוקן מכל תוכן את מסורת ישראל בת 3500 שנה" הם המחשה נוספת לניסיונו להסית כנגד הרמטכ"ל וראש אכ"א כאילו שהם אויבי האומה והדת. 

פקודת הרמטכ"ל בעניין העברת תחום תודעה יהודית לוועדה החדשה


וייס: "הרוח הזו מגביהה למחוזות נוספים תוך שהיא שורפת בדרכה את הסטטוס קוו הקיים מאז קיומו של הצבא".
לא נכון. כל מי שיעיין בפקודות יגלה שהרבנות כלל לא הייתה אמורה לעסוק בחינוך והעצמת רוח החיל אלא במתן שירות לחיל הדתי, פסיקת הלכה בצבא ובכל הקשור לקבורה. מי שהפר את הסטטוס קוו זה וייס עצמו וחבריו הרבנים הצבאיים וביתר שאת הרב רונצקי שהרחיב דרמטית את פעילות הרבנות בתחום תודעה יהודית.

וייס: " אודה ולא אבוש, ייתכן אמנם שבפעילות אחת, אחת מני אלף, מעדנו ובשוגג".
המעידה שעליה מדבר וייס היא כנראה הפצת חוברות רשמיות של הרבנות הצבאית ללוחמים לפני מבצע עופרת יצוקה, אשר כללו הטפה ימנית-פוליטית והטפה לרוח לחימה שאינה הולמת את רוח צה"ל. על חוברת זו ספגה הרבנות נזיפות מהרמטכל דאז אשכנזי שאמר כי היתה זו "הפרה של הסטטוס קוו ופגיעה בצהל כולו" (מובא אצל עמוס הראל בספרו "תדע כל אם עבריה", עמ' 251). זו אכן מעידת ענק שלא לומר מעילת ענק, אבל היא רחוקה מלהיות היחידה. 

וייס: "אני מציע לרבצ"ר המסור והממלכתי, תא"ל הרב רפי פרץ, להניח את הענף בשלמותו בחיקו החם והאוהב של ראש אכ"א/קח"ר (קצין חינוך ראשי), אבל לא בהובלה או בשותפות, כי אם במתנה גמורה ושלמה. "
ההצעה שמציע וייס לפרץ אפילו חמורה יותר מזו שהציע לו רונצקי (להתפטר)- הוא בעצם מציע לו לסרב לפקודת הרמטכ"ל ולא להצטרף לצוות. סירוב פקודה. 

מאמרו של וייס ב'ישראל היום'


לבסוף, וייס מצטט את ר' מנחם מנדל מקוצק: "דעת רבים ואמת, אמת עדיפה"
כאן טמונה לה כל התורה כולה על רגל אחת. האמת נמצאת בכיסו של וייס והדעות האחרות, גם אם מדובר בדעת הרוב, לא מעניינות. עלינו לדעת- התרבות היהודית נבנתה מיום קיומה על שיח של מחלוקת, על "אלו ואלו", על למידה זה מזה ועל ההבנה שאין אדם שכל האמת בכיסו. היתכן אם כך שלא הרמטכל מאיים על מסורת בת 3500 שנה אלא וייס וחבריו התופסים עצמם כנציגי אלוהים והאמת עלי אדמות?

לצערי עד לרגע זה לא שמעתי שרים וחברי כנסת מהבית היהודי שיצאו להגנת הרמטכ"ל. 

[לעיון במאמרי על 'יהדות חילונית וצהל' שפורסם בשנת 2012 בספר "בין הכיפה לכומתה" מוזמנים להקליק כאן


יום חמישי, 4 בפברואר 2016

פרשת משפטים: על האש האוכלת בנו

כִּי־תֵצֵא אֵשׁ וּמָצְאָה קֹצִים וְנֶאֱכַל גָּדִישׁ אוֹ הַקָּמָה אוֹ הַשָּׂדֶה שַׁלֵּם יְשַׁלֵּם הַמַּבְעִר אֶת־הַבְּעֵרָה (שמות פרק כב, ה). 

האש יוצאת. האש מוצאת קוצים. הקוצים מלבים את האש. הגדיש, הקמה או השדה נשרפים באש ואינם עוד. מי שהבעיר את האש לא התכוון שהיא תצא לדרך, הוא רצה אש מקומית, נקודתית, אולי כזו שתחמם ותאיר, אולי כזו שתשרוף ותכאיב, אבל לא הייתה לו כוונה שהיא תצא ובטח לא שתמצא פתאום קוצים. מאיפה צצו הקוצים ולמה דווקא שם? כמה אכזרי! הרי רק רצה להבעיר אש כאן, לא שם. והקוצים האלה... אוי, כמה כיעור, כמה יובש, כמה טרגי שהם מצאו את דרכם דווקא לכאן. והם נשרפים ונשרפים הקוצים, ומגדילים ומרחיבים את הבערה, והנה כבר נאכלים להם גדיש, קמה ושדה באש הלוהטת. המבעיר צועק וזועק- זה לא אני! לרגע לא רציתי שהאש תצא, לא חשבתי שהיא תפגוש קוצים. זה הם, הקוצים אשמים! מה אתם רוצים ממני?

ליבי ליבי עם המבעיר התמים, באם הוא באמת תמים, אבל התורה משיבה לו בהחלטיות: "שַׁלֵּם יְשַׁלֵּם הַמַּבְעִר אֶת־הַבְּעֵרָה". אתה אחראי.

הַמֵשֵך חוכמה, רבי מאיר שמחה הכהן מדווינסק, כותב על כך- "ופירושו לעניות דעתי דכמו באש כיון שתחילתו בפשיעה, אף שסופו באונס - שאינו יכול לכבות ולהציל - חייב, כן כל הנזקין חייב אם תחילתו בפשיעה... שמתחילה היה לו לידע שיהיה אונס אחר כך". 

מי שמבצע פשע של הבערת אש במקום שאסור או מסוכן להבעיר אש אינו יכול להתנער מתוצאות השריפה, גם אם בכנות גמורה הוא לא רצה בהן ואפילו אם ניסה בשלב מסוים למנוע אותן. "חייב אם תחילתו בפשיעה". נוכחות הקוצים בעולם אינה תירוץ. היא ידועה מראש. אתה לא קוץ, אינך רשע, אבל עליך לקחת אחריות על כך שיש קוצים ולכלכל את צעדייך בהתאם. מתחילה עליך לדעת שיגיע הרגע של אובדן השליטה, "שמתחילה היה לו לידע שיהיה אונס אחר כך". סוף דלקה במחשבה תחילה.

ואם האש היא מטאפורה לפורענות ואלימות, מה מסמל הגדיש שהיא אוכלת?

"אמר רבי שמעון בר נחמני א"ר יונתן: אין פורענות באה לעולם אלא בזמן שהרשעים בעולם, ואינה מתחלת אלא מן הצדיקים תחלה, שנאמר: כי תצא אש ומצאה קוצים, אימתי אש יוצאה? בזמן שקוצים מצוין לה; ואינה מתחלת אלא מן הצדיקים תחלה, שנאמר: ונאכל גדיש, ואכל גדיש לא נאמר אלא ונאכל גדיש, שנאכל גדיש כבר" (תלמוד בבלי מסכת בבא קמא דף ס עמוד א).

הגדיש הוא הצדיקים. אמירה קשה מאוד של הגמרא- כאשר יוצאת הפורענות לעולם היא פוגעת תחילה בצדיקים. אם מבעיר הבערה חש שזה לא הוגן שמאשימים אותו בהתפשטות האש, חישבו על תחושת התסכול של הצדיקים שצריכים לשלם כך את מחיר הרשע. הצדיקים תחילה. הפילוסוף-פרשן עמנואל לוינס בוחן כמה אפשרויות להבנת הסיבה לכך, ובין היתר כותב: "הצדיקים אחראים על הרוע מפני שלא הצליחו להשפיע בצדיקותם כדי לעקור את העוול. פשיטת הרגל של הטובים ביותר משאירה שטח פנוי עבור הגרועים ביותר". ואולי הסיבה רציונלית פחות- "הצדיקים משלמים את מחיר הרשעות של הרוע. אלימות זו פירושה תוהו ובוהו" (לוינס, תשע קריאות תלמודיות, עמ' 236). אל תחפשו סיבה, ככה זה כשהרוע מתפשט, אין צדק, יש תוהו ובוהו וחושך על פני תהום.

אני חושש שמודלקות להן שוב ושוב מדורות פושעות שעלולות למצוא קוצים ולהתפשט ולאכול בשדותינו. המדורות הללו מאיימות לאכול בכולנו, גם בצדיקים. האם אנו יודעים לקחת אחריות ולשמור על האש או לכל הפחות להוציא את הקוצים מן האדמה ולהרחיק אותם? אני מודאג. גורמים שונים בחברה האזרחית מנסים להבעיר אש. מנהיגים פוליטיים מאפשרים להם. הם לא רוצים שהכל יבער אבל כי תצא אש ומצאה קוצים... ואולי זה לא רק ברמה הלאומית? אולי הדבר מתרחש גם בארגונים שונים, במשפחות, במעגלים נוספים? אולי אפילו קרוב אלינו יותר ממה שאנחנו מוכנים לראות?

שנזכה לאש טובה אשר מאירה ומחממת, אש נרות השבת, אש שמדליקים א/נשים טובים ברחבי ישראל, אש ששומרים על גבולותיה ומוודאים שלא רק כוונותיה טובות אלא גם שהיא לא מגיעה לקוצים. אש חיים. שבת שלום.

[4.2.16, קולות]