יום חמישי, 23 באוקטובר 2014

פרשת נח: הרהורים על סיפור משותף והדרה

בשנת 1927 הוזמן ביאליק לשאת נאום בפני הסתדרות "חלוצי המזרח" בירושלים, גוף של נציגי יהדות ארצות האסלאם, "העדה הספרדית". בין היתר אמר שם המשורר: "... אין אני חושב זאת לאסון שעם ישראל מתחלק לשבטים. אנו יודעים כי מאז ומעולם היינו מחולקים לשנים-עשר שבטים. לאילן שלנו היו הרבה ענפים והם נשאו הרבה פירות, וטוב לאילן שענפיו מרובים. אבל במה דברים אמורים, אם גם שרשיו מרובים, ולפיכך חושב אני לחסרון גדול, אילו לא היינו מרובי פרצופים כל-כך והיה לנו רק פרצוף אחד. מובן, שצריכה להיות נשמה אחת ולב אחד, אבל ככל אשר ירבו אברינו וענפינו כן יגבר כוחנו, ולא הייתי רוצה כלל וכלל שיבטל לא רק אחד מששים, אלא אפילו אחד מאלף מהאומה; להפך, כל אחד יחיה על פי דרכו ועל פי רוחו, וכל ענף ישא את פריו, אבל על כל הענפים להתחבר לגזע אחד, וע"י מערכת הגידים המאוחדת יגיעו גם לשרשים העמוקים ויינקו ממעמקי האופל והחושך של האומה. אם השרשים יגלו–יתיבשו, ורק בהיותם במעמקים בתוך האדמה יהיו מלאי ליח ויפרנסו את הגזע, את הענפים והפירות".

הדימוי הנפלא של ביאליק מאתגר אותנו לשאול מהו אותו גזע עץ משותף, מהי הנשמה האחת והלב האחד? במשך שנים רבות ביקשתי להתמודד עם אתגר זה בשפה של ערכים, ציוויים ועקרונות. חיפשתי ערכי יסוד אשר יכולים לעמוד בבסיס הברית הקושרת את העם היהודי וכן את החברה הישראלית הרב גונית. בימים אלה מאתגר אותי הלימוד שאנו עושים בבית המדרש של קולות, בית מדרש בו חברים מנחי וצוות הארגון, לבנות שפה נוספת להתמודדות עם אתגר זה, שפת הסיפור המשותף.

האם הוספת שיח של סיפור לשיח של ערכי יסוד יש בו כדי לסייע לבניית או מציאת "גזע העץ"? מרתק לראות שהתנ"ך, המשנה והגמרא אינם ספרי חוקים יבשים אלא הם מספרים סיפורים ובונים נרטיב. ספר בראשית בעיקרו אינו ספר של מצוות אלא של סיפורים מכוננים. מעטים בחברה היהודית יידעו להשיב לחידה - איזה מצוות מופיעות בפרשת נח? רבים מאוד יודעים איזה סיפורים נמצאים בה, ומדקלמים מגיל גן את סיפורי המבול, ברית הקשת בענן ומגדל בבל.

סיפור משותף הוא דבר עימו אנחנו נפגשים באינטימיות מגיל צעיר והוא משמעותי מאוד בעיצוב זהותנו ושפת העומק שלנו. כמו כל סיפור טוב גם הנרטיב שלנו צריך עבר, הווה ועתיד. נדמה שמקורות היהדות יכולים בקלות יחסית לספק לנו סיפור עבר מכונן, אבל האתגר המונח לפתחנו הוא לשאוב מהם וממקורות אחרים את סיפורי ההווה והעתיד המשותפים.

סיפור מגדל בבל מזהיר אותנו לטעמי מאחת הטעויות הקריטיות שאנו עלולים לעשות בבואנו לעשות זאת, והיא הפיכת סיפורם של בעלי הכוח לסיפור הכאילו משותף, והדרת סיפוריהם של אחרים. סיפור שאין בו את שנים-עשר שבטי ישראל, עץ ללא שורשים מרובים, סיפור נטול גיוון שכולו שפה אחת ודברים אחדים, סופו לגרום לכך שלא נשמע איש שפת רעהו. בשפת התורה -

"א וַיְהִי כָל-הָאָרֶץ שָׂפָה אֶחָת וּדְבָרִים אֲחָדִים... וַיֹּאמְרוּ הָבָה נִבְנֶה-לָּנוּ עִיר וּמִגְדָּל וְרֹאשׁוֹ בַשָּׁמַיִם וְנַעֲשֶׂה-לָּנוּ שֵׁם  פֶּן-נָפוּץ עַל-פְּנֵי כָל-הָאָרֶץ.  ה וַיֵּרֶד יְהוָה לִרְאֹת אֶת-הָעִיר וְאֶת-הַמִּגְדָּל אֲשֶׁר בָּנוּ בְּנֵי הָאָדָם.  ו וַיֹּאמֶר יְהוָה הֵן עַם אֶחָד וְשָׂפָה אַחַת לְכֻלָּם וְזֶה הַחִלָּם לַעֲשׂוֹת וְעַתָּה לֹא-יִבָּצֵר מֵהֶם כֹּל אֲשֶׁר יָזְמוּ לַעֲשׂוֹת.  ז הָבָה נֵרְדָה וְנָבְלָה שָׁם שְׂפָתָם אֲשֶׁר לֹא יִשְׁמְעוּ אִישׁ שְׂפַת רֵעֵהוּ.  ח וַיָּפֶץ יְהוָה אֹתָם מִשָּׁם עַל-פְּנֵי כָל-הָאָרֶץ וַיַּחְדְּלוּ לִבְנֹת הָעִיר.  ט עַל-כֵּן קָרָא שְׁמָהּ בָּבֶל כִּי-שָׁם בָּלַל יְהוָה שְׂפַת כָּל-הָאָרֶץ וּמִשָּׁם הֱפִיצָם יְהוָה עַל-פְּנֵי כָּל-הָאָרֶץ" (בראשית, פרק יא).

השבוע קיימה האקדמיה למדעים בירושלים כנס על היחס לאחר ובין דובריו לא נמצא דובר/ת מזרחי. תנועת "תיקון" בראשותו של מאיר בוזגלו החליטה לקיים מעבר לכביש מעין כנס משלים ובו דוברים מזרחיים רבים. הדברים החשובים שאמר בוזגלו בכנס מזכירים מאוד את דברי ביאליק עימם פתחנו. הנה כמה שורות מדבריו שתמללתי:

"... יהדות בעידן של ריבונות היא שאלה שאף פעם לא נשאלה כמו שצריך, מי שהתחיל - התחיל באנרגיות של מרד. זה לא מספיק להיום. כשמטפלים ביהדות ממילא מגיעים גם למזרחיות, לא רק למזרחיות אבל גם למזרחיות... הדבר המשותף הזה הוא משאב חשוב בהוויה יחד. אני לא בעד רב תרבותיות, אני בעד באמת ליצור משהו, גם גיוון, וכל אחד שיבחר וכל מיני דברים כאלה, אבל צריך קודם כל לייצר את עמוד השדרה של העם הזה, לאן הוא רוצה ללכת היום במצב כל כך חדש. כל הויכוחים הגדולים עם החרדים וכו' - הכל הכל קשור לזה. אם לא פותרים את זה אין לנו את הדרך באמת למצוא את החיים ביחד... אתה לא מצליח מי יודע מה, יצרת מדינה שרובה 'אחרים' ואף אחד לא יכול לדבר עם השני. עולם התורה התנוון לעולם התרבות ובסוף נהיה ערוץ 2 והאח הגדול והישרדות וג'ונגל. הכל באיזו שהיא התרסקות...".

אנסה לקשור את הקצוות הדורשים עוד דיון ארוך והרחבה – יתכן וקיים קשר עמוק בין האתגר שביאליק ובוזגלו מציגים בפנינו לבין שפת הסיפור המשותף שאנו מחפשים בבית המדרש בקולות. הניסיון למצוא עמוד שדרה המסתמך כולו על שפת הערכים לא עולה יפה. יתכן ושיטת הכתיבה של כתבי הקודש, המשלבים שיח של סיפור עם שיח ערכי, טומנת בתוכה לימוד גדול לדבר שהחברה הישראלית זקוקה לו כעת. יתכן והניסיון לבנות סיפור משותף היונק משורשי האומה על כל תפוצותיה, ובמקרה של החברה הישראלית גם משורשי האומה הערבית, יכול לסייע במציאת גזע העץ המשותף. סיפור משותף זה צריך להכיל בחוכמה מגוון סיפורים ולאגדם יחד באופן כזה שיהיה סיפור משותף אך לא "כָל-הָאָרֶץ שָׂפָה אֶחָת וּדְבָרִים אֲחָדִים".  

הדרך לשם עוד ארוכה, ננסה לצעוד בה.

יום שישי, 17 באוקטובר 2014

בין צלם אלוהים לאהבת ישראל - להחזיק שניים יחדיו

שני מושגי עומק דרים יחדיו בבסיס התרבות היהודית – בריאת האדם בצלם אלוהים ואהבת ישראל. רבי עקיבא אומר במסכת אבות: "חָבִיב אָדָם שֶׁנִּבְרָא בְצֶלֶם. חִבָּה יְתֵרָה נוֹדַעַת לוֹ שֶׁנִּבְרָא בְצֶלֶם, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית ט, ו), 'כִּי בְּצֶלֶם אֱלֹהִים עָשָׂה אֶת הָאָדָם'. חֲבִיבִין יִשְׂרָאֵל שֶׁנִּקְרְאוּ בָנִים לַמָּקוֹם. חִבָּה יְתֵרָה נוֹדַעַת לָהֶם שֶׁנִּקְרְאוּ בָנִים לַמָּקוֹם, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יד, א), 'בָּנִים אַתֶּם לַה' אלֹהֵיכֶם'".

בשתי הפרשות הראשונות של ספר בראשית, אליו חזרנו מחדש השבת, נאמר שכל אדם נברא בצלם. יש להתייחס לכל אדם, ללא קשר לקבוצה אליה הוא נולד, כבעל ערך עצמי מוחלט. הפסוק המלא שממנו ציטט רבי עקיבא אומר: "שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם בָּאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ כִּי בְּצֶלֶם אֱלֹהִים עָשָׂה אֶת הָאָדָם". איסור הרצח והעונש החמור עליו קשורים ביסוד הצלם. במקביל לכך, יש לנו ברית מיוחדת עם בני עמנו. יש מעגלי זהות ושייכות בחיים שאנו נולדים לתוכם. משפחתי אינה ככל אדם וכך גם קהילתי ועמי. 

דומני שעדינות ויופי חיינו כחברה קשורים בהחזקת יסודות אלה יחד. האוניברסאלי והפרטיקולרי מרכיבים יחד אנושיות שלמה יותר. כמה כואב לראות כי בשולי הימין ישנו כיום ציבור שכמעט שוכח את יסוד כל אדם נברא בצלם, וכל אמירה הקשורה בכבוד האחר נתפסת בעיניו מיד כשמאלנית ומכוונת נגד קיום עם ישראל ומדינתו. תמונת ראי כואבת נמצאת בשולי השמאל החילוני בישראל, שם ישנו ציבור שכמעט שוכח את יסוד האחריות והברית כלפי בני עמנו והמילים "אהבת ישראל" מצטיירות לו מיד כימניות וכקשורות בשנאת האחר.

עם זאת, יש להגיד בברור- שני היסודות אינם שווים. התורה והמשנה מקדימות במכוון את יסוד הצלם ליסוד הברית הלאומית, כמרמזות לנו שרק על בסיס התייחסות לכל אדם כנברא בצלם, ניתן להעניק יחס מיוחד לקרובים אליך ולבני עמך. למרות זאת, היינו עדים לאחרונה שוב ושוב להתבטאויות קיצוניות של כמה אנשים המבקשים לעקור את יסודות קיומנו ולהרוס את צלם אלוהים שבנו.

בסרטו של רינו צרור "אני ה'" שהוקרן לאחרונה בערוץ 8, נשאל הרב ישראל אריאל מה דעתו על הרצח שביצע ברוך גולדשטיין, אשר טבח ב 29 מתפללים מוסלמים, והשיב: "הוא עשה את מה שאני חושב שצריך לעשות... התרגשתי מהמעשה שלו, שמחתי, הרגשתי שיש כאן זקיפות קומה של העם היהודי". כך ממש. מול מצלמות. היום נתקלתי בסטטוס שכתב בדף הפייסבוק שלו הלל ויס, בו הוא פונה לאבו מאזן ואומר "להשמיד אתכם כאספסוף זו מצווה והיא תקויים בסופו של דבר". כך בגלוי, ללא מורא, ללא צלם אלוהים.

ויס ואריאל הם כמובן רק דוגמא וכמותם יש לצערי נוספים, יותר מדי נוספים. מאמר זה פונה לאלה שאינני צריך לשכנע עד כמה אובדן צלם האלוהים של אנשים אלה מזעזע. אני פונה אליכם, ללא קשר להשתייכות המחנאית שלכם, בבקשה לעמול ולחנך למען החזקת שני היסודות, לחדול מהאדישות כלפי רומסי הצלם ולהדיר אותם מהחברה שלנו. מי שנותן במה לאנשים אלה, שמאפשר להם להרצות וללמד במוסדותיו, שיושב איתם בפאנלים ומתווכח עם דבריהם כאילו מדובר ב "עוד דעה", עלול לשאת באחריות חלקית לרצח האידיאולוגי הבא. 

הפלורליזם חייב לעצור כשמגיעים להסתה לרצח, כיבוד רבנים צריך להסתיים כשצלם אלוהים נרמס למוות. כפי שהמחיש בערב החג נשיא המדינה, איש הימין רובי ריבלין, בדבריו החריפים כנגד תג מחיר ופעולות אלימות נגד ערבים, לא מדובר פה במאבק בין מחנה השמאל למחנה הימין. מדובר בצורך משותף לרובו המוחלט של הציבור בישראל הרוצה לבנות כאן חברה שיש בה את שני היסודות, חברה שנאבקת באלה שאין אהבת ישראל בליבם, ושמדירה ממנה באופן מוחלט את מי שרומס את צלם אלוהים. 

יום חמישי, 9 באוקטובר 2014

ג'רי סיינפלד מתארח בבלוג - נאום מבריק בטקס קבלת פרס קליאו

[ה CLIO הוא הפרס הבינ"ל החשוב והמצליח ביותר בעולם הפרסום. סיינפלד קיבל השנה קליאו ומול אולם מלא בכל אנשי הפרסום החשובים בעולם ובמגוון שחקני הוליווד מהשורה הראשונה, נשא נאום אמיץ ומטלטל על ההונאה, חוסר המשמעות והשקר הגדול שבמקצוע הזה, כמובן שבשל היותו קומיקאי הנאום גרם לקהל להריע ולצחוק בשעה שהוא תיאר להם כמה חייהם חסרי משמעות ונטולי ערכים. הנה תרגום הנאום -] 

אני אוהב פרסום כי אני אוהב לשקר. 
בפרסום הכל הוא כמו שהיית רוצה שהוא יהיה. לא אכפת לי שזה לא באמת יהיה ככה כשאקבל את המוצר שמפרסמים, כי ברגעים האלה שבין ראיית הפרסומת ובעלות ממשית על המוצר, אני מאושר. וזה כל מה שאני רוצה. תגידו לי כמה מדהים המוצר עומד להיות. אני אוהב את זה. אני לא צריך להיות מאושר כל הזמן. אני רק רוצה להנות מהפרסומת. אני רוצה לקבל את המוצר. אנחנו יודעים שהמוצר עומד "להסריח", אנחנו יודעים את זה, כי אנחנו חיים בעולם ואנחנו יודעים שכל הדברים האלה "מסריחים". אנחנו מאמינים שאולי רק הפעם המוצר לא יסריח. אנחנו מין מלא תקווה. טיפשים, אבל מלאי תקווה. אבל אנחנו מאושרים ברגע הזה שבין הפרסומת והרכישה. ואני חושב שלבלות את חייך בלנסות לפתות אנשים תמימים שמתקשים להתפרנס, לקנות מוצרים ושירותים חסרי שימוש באיכות נמוכה שהציגו אותם בדרך מטעה, זה שימוש מצוין באנרגיות שלכם [כל האולם המלא באנשי פרסום מריע]. כי רגע קצרצר של אושר זה די טוב. 
אני גם חושב שרק להתמקד בלעשות כסף ולרכוש דברים זו דרך טובה לחיות. אני מאמין שחומרנות מקבלת שם רע. זה לא בגלל הכסף הגדול. שום דבר לא יותר טוב מעט גדולה, מכונית פולקסווגן או זוג ליוויס רגילים. אם המוצרים שלכם לא עושים אתכם מאושרים- אתם לא קונים את המוצרים הנכונים. כל זה יהיה בספרי החדש "חומרנות מלאת נשמה" שנמצא בתהליכי תכנון בימים אלה [שוב מריעים].



תמיד רציתי פרס קליאו. אני לא יודע הרבה על זה, אבל אני יודע שזה פרס טוב כי ב 1991 כשכל הטקס הזה התחרבש  ונשארו כמה פרסים וכל אנשי הפרסום כאן עלו לבמה וניסו לחטוף פסלון כזה. אז עבורי זה אומר שיש לפסלון הקליאו הזה משמעות. זה באמת קרה וזה טקס חלוקת הפרס הכי אהובה עלי כי זה היה כל כך כן. אנשים פשוט אמרו אני רוצה קליאו מזורגג והלכו על זה. ולכן אני מאושר כרגע. קיבלתי את זה. לא ממש זכיתי בזה אבל קיבלתי את זה. ומחר אני לא יודע איפה זה יהיה. זה יהיה איפה שהוא. בסוף אני אהיה מת ומישהו ייקח את זה או ימכור את זה או ישליך את זה החוצה. זה בסדר, אני מאושר עכשיו. בדיוק כמו שהמנהלים האלה היו מאושרים ב 1991 כשהם רצו לבמה הזו ולקחו פסלוני פרס שלא היו שלהם. אבל זה הרים לרגע את הקריירות הצבועות שלהם וחייהם חסרי המשמעות [צוחקים]. 
אז תודה לכם על הכבוד הגדול הזה ועל העבודה הנהדרת שלכם, ואני מקווה שזה ייעשה אתכם מאושרים כפי שעשיתם אותי מאושר לחמש הדקות האלה של חיי, שימשכו עד שאני אגיע לקצה הבמה הזו וזה יכה בי שכל זה הוא אוסף של שטויות.
תודה לכם ושיהיה לכם ערב נפלא.