ימים ספורים לאחר פרוץ מלחמת שלום הגליל דיבר ישעיהו ליבוביץ לראשונה על "יהודונאציזציה של העם בישראל", ועם השנים הרחיב את השימוש בביטוי זה לתיאור מדיניות ישראל בשטחים הכבושים וכנגד אישור בג"צ להשתמש ב "לחץ פיסי מתון" בחקירות מסוימות.
ליבוביץ לא השווה את התנהלות ראשי המדינה והצבא להתנהלות הנאצים בשואה, אלא להתנהלותם טרם השואה. "אנחנו לא הקמנו – ולא נקים – מחנות השמדה, אבל המנטאליות המאפשרת את הקמתם, קיימת גם אצלנו", אמר לששר בשנות השמונים. "כשהאומה ועוצמתה הממלכתית נעשים ערכים עליונים, אין עוד מעצורים למעשי האדם. מנטאליות זו רווחת גם בקרבנו. אנחנו כבר נוהגים בשטחי כיבושינו בגדה, ברצועה ובלבנון כפי שנהגו הנאצים בצ'כוסלובקיה ובמערב. לא הקימונו מחנות השמדה כמעשיהם במזרח, אבל מה נורא הדבר שאנו נאלצים להציג עובדה זו כמה שמבדיל בינינו ובין הנאצים".
ליבוביץ לא השווה את התנהלות ראשי המדינה והצבא להתנהלות הנאצים בשואה, אלא להתנהלותם טרם השואה. "אנחנו לא הקמנו – ולא נקים – מחנות השמדה, אבל המנטאליות המאפשרת את הקמתם, קיימת גם אצלנו", אמר לששר בשנות השמונים. "כשהאומה ועוצמתה הממלכתית נעשים ערכים עליונים, אין עוד מעצורים למעשי האדם. מנטאליות זו רווחת גם בקרבנו. אנחנו כבר נוהגים בשטחי כיבושינו בגדה, ברצועה ובלבנון כפי שנהגו הנאצים בצ'כוסלובקיה ובמערב. לא הקימונו מחנות השמדה כמעשיהם במזרח, אבל מה נורא הדבר שאנו נאלצים להציג עובדה זו כמה שמבדיל בינינו ובין הנאצים".
שנים ספורות מאוחר יותר כתב ליבוביץ: "מתקיימים בנו דברי איש-רוח בן המאה ה 19,שהזהיר מפני 'ההליכה מן האנושות דרך הלאומיות אלי החייתיות'. במאה ה 20 הלך העם הגרמני בדרך זו עד הסוף, ואנחנו עלינו על הדרך הזאת אחרי מלחמת ששת הימים וכיבושיה- ושמא נגיע גם אנו עד הסוף? כבר רבי יהודה הלוי שם בפי המלך הכוזרי את ההזהרה שאם יהיה כוח בידינו יתברר שאנו מרצחים כמו הגויים".
הדברים הקשים של הכוזרי מזכירים לי פרק מטלטל מספר שמואל א בו פוקד שמואל הנביא על שאול המלך: "כֹּה אָמַר, יְהוָה צְבָאוֹת, פָּקַדְתִּי, אֵת אֲשֶׁר-עָשָׂה עֲמָלֵק לְיִשְׂרָאֵל--אֲשֶׁר-שָׂם לוֹ בַּדֶּרֶךְ, בַּעֲלֹתוֹ מִמִּצְרָיִם. עַתָּה לֵךְ וְהִכִּיתָה אֶת-עֲמָלֵק, וְהַחֲרַמְתֶּם אֶת-כָּל-אֲשֶׁר-לוֹ, וְלֹא תַחְמֹל, עָלָיו; וְהֵמַתָּה מֵאִישׁ עַד-אִשָּׁה, מֵעֹלֵל וְעַד-יוֹנֵק, מִשּׁוֹר וְעַד-שֶׂה, מִגָּמָל וְעַד-חֲמוֹר". זוהי פקודה לבצע רצח עם. שאול וצבאו לא מתווכחים, משמידים את כל העמלקים, מהתינוקות דרך הזקנים ועד לאחרון האנשים, ומותירים רק את המלך בחיים. אכן, ע"פ התנ"ך גם בעם ישראל, כבכל עם וכל ציבור אנושי, קיים הפוטנציאל החייתי של ביצוע רצח המוני על פי פקודה.
לטעמי טעה ליבוביץ טעות מרה בשימוש בביטוי "יהודו נאצי". בשיח ציבורי אחראי קריטי להבחין בין מנטאליות ופוטנציאל לבין השוואה ממש. הנאצים הם נאצים לא בשל מדיניות הכיבוש שלהם במערב ולא בגלל כמה מעשי טבח, אלא מאחר שרצחו מיליונים מבני עמנו בתוכנית שיטתית רב שנתית של השמדת עם. הפער בין מדיניות ישראל למדיניות הנאצית הוא עצום, ולשמחתי אנו חיים במדינה בה בית המשפט העליון פסק כי פקודה לרצוח איננה חוקית ואסור להישמע לה. מעבר לכך, גם רגישות אנושית לניצולים וקרובי הקורבנות החיים בינינו צריך שתמנע שימוש בביטוי שכזה. יחד עם זאת, כאשר אני מבקש לקיים את הצו החשוב של זיכרון והפקת לקחים מזוועות השואה, אני חש חובה להתגבר על סלידתי העמוקה מהביטוי הליבוביצ'יאני הזה ולהביט נכוחה בתמרור האזהרה שהוא מציב לנו.
הנאצים המחישו במעשיהם את הקצה המזוויע ביותר אליו יכולים להוביל גזענות, קידוש האומה וציות בלתי מרוסן לסמכות הנתפסת כקדושה. גזענות, קידוש אומה וציות עיוור לפקודות הם תופעות אנושיות הקיימות בכל ציבור, גם בשלנו. מימי שאול ועד ימינו מרחפת בתוכנו הסכנה של ביצוע פשעים איומים בשמן של תופעות אלה. אנו רחוקים מאוד מביצוע שיטתי של רצח עם, אבל האמת צריכה להיאמר- ביצענו ואנו מבצעים מעשים קשים בשם לאומיותנו ובצילו של הכיבוש. ביום השואה נכון למחות כנגד הביטוי הקשה ומעוות המציאות "יהודו נאצים", אך במקביל לכך יש לחנך ולמחות כנגד גילויים של גזענות, קידוש הלאום וציות עיוור בתוכנו, אחרת נגלה שאת לקחי השואה לא הפנמנו.
הדברים הקשים של הכוזרי מזכירים לי פרק מטלטל מספר שמואל א בו פוקד שמואל הנביא על שאול המלך: "כֹּה אָמַר, יְהוָה צְבָאוֹת, פָּקַדְתִּי, אֵת אֲשֶׁר-עָשָׂה עֲמָלֵק לְיִשְׂרָאֵל--אֲשֶׁר-שָׂם לוֹ בַּדֶּרֶךְ, בַּעֲלֹתוֹ מִמִּצְרָיִם. עַתָּה לֵךְ וְהִכִּיתָה אֶת-עֲמָלֵק, וְהַחֲרַמְתֶּם אֶת-כָּל-אֲשֶׁר-לוֹ, וְלֹא תַחְמֹל, עָלָיו; וְהֵמַתָּה מֵאִישׁ עַד-אִשָּׁה, מֵעֹלֵל וְעַד-יוֹנֵק, מִשּׁוֹר וְעַד-שֶׂה, מִגָּמָל וְעַד-חֲמוֹר". זוהי פקודה לבצע רצח עם. שאול וצבאו לא מתווכחים, משמידים את כל העמלקים, מהתינוקות דרך הזקנים ועד לאחרון האנשים, ומותירים רק את המלך בחיים. אכן, ע"פ התנ"ך גם בעם ישראל, כבכל עם וכל ציבור אנושי, קיים הפוטנציאל החייתי של ביצוע רצח המוני על פי פקודה.
לטעמי טעה ליבוביץ טעות מרה בשימוש בביטוי "יהודו נאצי". בשיח ציבורי אחראי קריטי להבחין בין מנטאליות ופוטנציאל לבין השוואה ממש. הנאצים הם נאצים לא בשל מדיניות הכיבוש שלהם במערב ולא בגלל כמה מעשי טבח, אלא מאחר שרצחו מיליונים מבני עמנו בתוכנית שיטתית רב שנתית של השמדת עם. הפער בין מדיניות ישראל למדיניות הנאצית הוא עצום, ולשמחתי אנו חיים במדינה בה בית המשפט העליון פסק כי פקודה לרצוח איננה חוקית ואסור להישמע לה. מעבר לכך, גם רגישות אנושית לניצולים וקרובי הקורבנות החיים בינינו צריך שתמנע שימוש בביטוי שכזה. יחד עם זאת, כאשר אני מבקש לקיים את הצו החשוב של זיכרון והפקת לקחים מזוועות השואה, אני חש חובה להתגבר על סלידתי העמוקה מהביטוי הליבוביצ'יאני הזה ולהביט נכוחה בתמרור האזהרה שהוא מציב לנו.
הנאצים המחישו במעשיהם את הקצה המזוויע ביותר אליו יכולים להוביל גזענות, קידוש האומה וציות בלתי מרוסן לסמכות הנתפסת כקדושה. גזענות, קידוש אומה וציות עיוור לפקודות הם תופעות אנושיות הקיימות בכל ציבור, גם בשלנו. מימי שאול ועד ימינו מרחפת בתוכנו הסכנה של ביצוע פשעים איומים בשמן של תופעות אלה. אנו רחוקים מאוד מביצוע שיטתי של רצח עם, אבל האמת צריכה להיאמר- ביצענו ואנו מבצעים מעשים קשים בשם לאומיותנו ובצילו של הכיבוש. ביום השואה נכון למחות כנגד הביטוי הקשה ומעוות המציאות "יהודו נאצים", אך במקביל לכך יש לחנך ולמחות כנגד גילויים של גזענות, קידוש הלאום וציות עיוור בתוכנו, אחרת נגלה שאת לקחי השואה לא הפנמנו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה