יום שבת, 5 באפריל 2014

והיה מחננו טהור - מכתב גלוי לשולמית אלוני


גב' אלוני הנכבדה
נכחתי בשיחה שקיימת עם פעילי שמאל על פי הזמנת חוג עמדה, שאני חבר בו, ועמותת "קול אזרחיה". אני הייתי זה שבסיום דברייך לא מחא כפיים אלא ספק אותן.  כהומניסט ואיש שמאל הסכמתי עם רוב הדברים שאמרת באותו הערב, אך בניגוד לרוב יושבי החדר, צרמו אוזני והתחלחל ליבי לשמע השנאה היוקדת, הראיה הדיכוטומית, הסתירות הפנימיות ואטימות הלב אשר הפגנת באותה השיחה.
למען הסר ספק, אעיר בראשית הדברים שאני שותף מלא למאבק נגד הכיבוש ומתנגד מיום שעמדתי על דעתי למפעל ההתנחלויות. כמו כן אעיר שבדברים הבאים אני מתייחס לציבור הרחב של המתנחלים ולא לגרעין הפנאטי והמרושע בו אשר באופן מודע פורע חוק, מבצע מעשי אלימות פיסיים ומילוליים איומים, פוגע באנשים, בעצים וברכוש. אין לי שיח עם הנמנים על גרעין זה ובשיחות שאני מקיים עם עמיתים מהציבור הציוני דתי ועם מתנחלים אני מדגיש שוב ושוב שציבור זה, המונה על פי הערכות שונות כעשרה אחוז ממתיישבי יש"ע,  יש לנדות. רבים מהם שותפים לביקורת שלי על עמיתיהם!
אין טעם במכתב קצר זה להרבות מילים בנוגע למוסכם בינינו, דברים אלו כמעט מובנים מאליהם, ולכן אתמקד בנקודות המחלוקת המרכזיות. בדברייך אמרת שמאז ומתמיד למתנחלים לא היה איכפת מהחינוך ומהחברה ודומני שידעת בשעה שאמרת זאת כי אין זו אמת. נכון וכואב הדבר שבעולם הערכי של הציונות הדתית הלך והשתלט החזון הקוקי אודות ארץ ישראל השלמה כאתחלתא דגאולה ושערך מפוקפק זה היה לאליל שאצל רוב המתנחלים כמעט הכל נדחה מפניו, אך בה בעת היו מתנחלים רבים ובהם מנהיגיהם ורבניהם מעורבים באופן עמוק ונרחב בסוגיות של חינוך וחברה, בקרב הציבור שלהם ובקרב כלל הציבור. "לא היה איכפת להם מחינוך"? האם שכחת שהמפד"ל היא המפלגה היחידה חוץ ממרצ שנאבקה בכל משא ומתן קואליציוני על קבלת תיק החינוך? האם שכחת שזבולון המר היה שר החינוך בחמש ממשלות שונות? האם שכחת שאך בהקמת ממשלת שרון הקודמת נלחם זבולון אורלב על קבלת תיק הרווחה? האם אינך מכירה את מפעלי החינוך האדירים שהקימה הציונות הדתית ובתוכה ציבור המתנחלים? האם המפעל הגדול של ישיבות הסדר ומכינות קדם צבאיות לא היה? האם מפעלי הצדקה המובילים במדינה שהוקמו על ידי ציבור זה לא קיימים?
דיברת על השלום כערך מרכזי שיש לשאוף אליו ובה בעת אמרת שאינך חוששת מלחמת אזרחים. הנה תורת השמאל נוסח אלוני על רגל אחת: נגד עם אחר יש לנקוט אסטרטגיה של פיוס ולחתור תמידית לשלום, כאשר מדובר במחלוקת עם אזרחי המדינה הרי שיש לעשותה קוטבית ככל האפשר ולחדול מלראות בשלום כערך. מול אלו אין לחשוש ממלחמה. לעגת לאמנת כינרת שבה העזו מנהיגי שמאל להידבר עם אפי איתם. הנה שוב תורתך הקוהרנטית: עם לאומניים בני עם אחר אשר אחראיים לרצח לאורך שנים של אזרחי ישראל מצווה להידבר ולהתפשר, אך ניסיון להגיע להסכמות עם מנהיגי ימין בתוך הציבור הישראלי – הו לא, עד כאן. את הטראומה והסבל של הילד הפלשתינאי שאין עוול בכפו עלינו לקדש, אך מהטראומה והסבל של הילד היהודי שעל לא עוול בכפו נולד בשומרון למשפחה מתנחלת ועתה עומדים לעוקרו מביתו עלינו להתעלם.
דיברת על הפצ"ר הקודם, שבמקרה אני מכיר היטב ונמצא עימו בקשרי ידידות, וסיננת כהקדמה לדברייך את ההערה האפלה, כמעט גזענית: "פתאום בכל התפקידים האלו צצו חובשי כיפות". כמה שנאת חינם מיותרת גלומה בהערה זו. כל אדם נברא בצלם, אך אם הוא חובש כיפה הרי שהצלם שלו חשוד, מאוס ופסול. ועל מי אמרת את הערתך? על תלמיד חכם, איש שלוחם בתוך הציבור הציוני דתי על מתינות וחשיבה מורכבת, אדם שספריית ביתו הפלורליסטית מעוררת השתאות והערכה, אינטלקטואל אמיתי אשר נאבק שנים בתוך צה"ל (באחד מהמקרים הייתי עד לכך) על נהלי פתיחה באש אשר לא יסכנו חפים מפשע ואשר אם היית יודעת למי הוא מצביע היית כנראה בולעת כובע או שניים. אבל דא עקא, האלוף ד"ר פינקלשטיין חובש כיפה. ברגע זה הוא נפסל. כאן תם הפלורליזם.
דיברת על הסרבנות ואמרת שיש להבחין בין הסרבנות שבאה מן השמאל שהינה מצפונית ובה אדם אומר אינני יכול לבצע מעשה זה הנוגד את מצפוני, לבין סרבנות ימין שבה קוראים רבנים לסירוב פקודה והיא מעין מרי אזרחי מאורגן. הבה נדייק: בשמאל קמו מספר ארגוני סרבנות מתוקשרים. אלו ארגונים הקוראים בריש גלי לסרב פקודה, מעודדים את הציבור לעשות כן ומנסים לקיים סרבנות מאורגנת. אין זו סרבנות מצפונית אישית, אלא יש כאן תופעה זהה לזו מן הימין (אם כי ממניעים אחרים כמובן) – מרי מאורגן על מנת להשיג מטרות פוליטיות שציבור מסוים רואה כמוסריות. אם סרבנות הימין פסולה מאחר והיא כעין מרי, הרי כל סרבנות מאורגנת פסולה. מעבר לכך, מדוע מצפון האומר אינני מסוגל לעשות דבר שאני סבור שמנוגד להלכה הינו פחות מצפוני מזה האומר אינני מסוגל לעשות דבר הנוגד את הצו הקטגורי הקאנטיני?
על פי התפיסה הדכוטומית והשונאת שהצגת מחננו טהור והמחנה שלהם טמא. אצלם כולם צייתנים, אצלנו נאורים וחושבים (למעט אם הכוהנת הגדולה נושאת דברים); אצלם אלימות ומשיחיות הם חזות הכל ואין חינוך ואין צדק חברתי ואין חברה ואילו אצלנו עוסקים כל היום בסולידריות חברתית (היכן נמצא שורש הבורגנות הקפיטליסטית המנוכרת? על מי כתב רוטבליט: "אומרים חושב בשמאל וחי לו בימין"? מאידך, היכן ניתן לראות דוגמאות מופת לחיים צנועים ולדאגה קהילתית כנה?); הם מוזמנים לבוא ללמוד מהנאורות שלנו, לנו אין מה ללמוד מהם.
לנצח נהיה חבים לך חוב גדול על תרומתך האדירה בנושא זכויות האדם והשלום. אני תקווה שלא לנצח נישא עמנו את שנאת החינם, חוסר ההידברות הפנימית והפגיעה החמורה בסובלנות ובפלורליזם שהחדרת בשמאל הישראלי.
[המאמר פורסם בכתב העת "כלבי השמירה" גיליון 1 ובאתר מרצ]  


אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה