יום שלישי, 8 באפריל 2014

פרשת כי תצא: צדק וצדקה

פעילים חברתיים ומנהיגי שמאל מרבים לדבר על המתח שבין צדק לצדקה וסבורים שהצדקה התאימה רק לימי הגלות בהם לא הייתה אפשרות לכונן חברה עם שלטון הדואג לצדק, ושכעת עלינו להיאבק על חברת צדק ולא צדקה. למרות שאני מסכים עם רוח הדברים, דומני שחלק מטענות אלו נובע מפירוש שגוי של מושג הצדקה ביהדות ולעיתים אף מהתנערות מאחריות. 

מהו אם כן הצדק ומהי הצדקה? לדברי הרמב"ם במורה נבוכים- "צדק הוא לספק לכל מי שיש לו זכות את מה שמגיע לו, ולתת לכל נמצא מן הנמצאים בהתאם למה שהוא ראוי לו". זוהי בעצם הדרישה הבסיסית של כל פעיל חברתי מממשלתו- על הממשלה לדאוג שאף אחד לא ייפול בין הכיסאות ושכולם יזכו לקבל את שמגיע להם כבני אדם וכאזרחים. זהו צדק. הצדקה, לדעת הרמב"ם, איננה מושג אחר אלא "הביטוי צדקה גזור מן צדק". במילים אחרות, הצדקה היא אחד מסוגי הצדק. ומהי הצדקה? "החובות המוטלות עליך כלפי זולתך בגלל מידת אופי טובה, כגון איחוי שִברו של כל בעל שבר, הן קרויות צדקה. לכן אמר על החזרת הפיקדון: ולך תהיה צדקה". 

הציווי על החזרת הפיקדון מופיע בפרשת השבוע- "וְאִם אִישׁ עָנִי הוּא לֹא תִשְׁכַּב בַּעֲבֹטוֹ. הָשֵׁב תָּשִׁיב לוֹ אֶת הַעֲבוֹט כְּבֹא הַשֶּׁמֶשׁ וְשָׁכַב בְּשַׂלְמָתוֹ וּבֵרֲכֶךָּ וּלְךָ תִּהְיֶה צְדָקָה לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ" (דברים כד, פס' יב-יג). במקרה שהלוויתי כסף לעני ואני שומר אצלי את בגדו כמשכון עד שהוא יחזיר לי את ההלוואה, הרי שלמרות שהמשכון נמצא אצלי בצורה חוקית, עלי להתחשב בכך שהחזקתו בשעות הלילה תגרום לעני לסבול מקור ובושה, ולפיכך אני מצוּוֶה להחזיר לו את הבגד לשעות הלילה. קיום מצווה זו מכונה "צדקה". הרמב"ם מסביר שחובה מעין זו מוטלת עלי פשוט בגלל שעלי להיות אדם טוב. כאשר אני מחזיר לעני את הפיקדון ללילה אני נוהג בצדק כלפי עצמי, כלפי מידות האופי האנושיות שבי. לדבריו- "כאשר אתה נוהג מנהג מידות האופי הטובות, אתה נוהג בצדק כלפי נפשך המדברת".

צדקה איננה חסד. כאשר אני נוהג בחסד כלפי מישהו אני עושה מעבר למה שאני חייב. אם אני מיטיב עם מישהו שאין זה מגיע לו כלל, כמו למשל סיוע לאדם שעשה לי רע, אני נוהג בחסד. כאשר מן הראוי שאחזיר לעני את שמלתו ללילה אבל אני לא מסתפק בזה ואני פשוט מוותר לו על המשכון לחלוטין- אני נוהג בחסד. כל אלו אינם חובה ומהווים התנהגות לפנים משורת הדין. לעומת זאת, צדקה היא חובה המוטלת עלי כבן אנוש. צדקה היא החובה שלי להיות אדם טוב שתמיד ער לצרכי הזולת ומצוקותיו. צדקה היא לקיחת אחריות על הזולת לא רק מתוך הכבוד שאני רוחש לו כאדם אלא מתוך הכבוד שאני רוחש לעצמי כאדם. על אדם שמכבד את עצמו לחתור כל העת לעשות את שראוי וצודק. לכן הצדקה היא, כהגדרת הרמב"ם, "כל טוב שאתה עושׂה בגלל מידת האופי הטובה אשר בה אתה מביא את עצמך לידי שלמות".

אחת הסכנות בהעברת כל האחריות על הדאגה לזולת לממשלה, היא שבמעשה זה אני למעשה מסיר את כל האחריות ממני. חברה שבה הבעיות של אחרים אינן הבעיות שלי ואני יודע שכל שעלי לעשות הוא לשלם מס הכנסה וכבר יהיה מי שידאג לזולת, עלולה להיות חברה קרה ומנוכרת. באופן פרדוכסלי, דווקא התגשמות מלאה של חלומם של הפעילים החברתיים והעברת כל האחריות על העניים והחלשים לידי המדינה, עלולה ליצור חברה שלא נרצה לחיות בה. בחברה בה עלי לדאוג למלא אחר החוק היבש ותו לא, אין לי כל צורך לבדוק כיצד משפיע החוזה שחתמתי עם אדם אחר על חייו. החוזה חוקי וזו בעיה שלו. לעומת זאת, בחברה שבצד אחריות הממשלה יש תודעה עמוקה של צדקה, הדאגה לגורלו של החותם איתי על חוזה היא ענייני וחובתי. בחברה מעין זו לא אסתפק בכך שהממשלה דואגת לקשיש למזון ותרופות, אלא אכיר בצרכים נוספים ורחבים יותר, ואתנדב לארח לו לחברה. לא אסתפק בכך שהעני מקבל קצבה המאפשרת לו חיים סבירים, אלא אוסיף תרומה משלי על מנת שהוא יוכל כמוני לצרוך תרבות ומותרות.

חברת מופת היא לא רק חברת צדק במובן של חוק ומדיניות הדואגת לחלש, אלא היא גם חברה של צדקה שבה אדם דואג לרעהו מתוך מידת אופי טובה. ללכת להפגנה פעם בחודשיים, לכתוב שורה כועסת בפייסבוק ולהתלונן על הממשלה בארוחת שישי בערב - זה חשוב אך לא מספיק. מעבר לניסיון להשפיע על קובעי המדיניות עלי לפעול בעצמי ולעשות צדקה. הצדקה היא חלק מהצדק ולמעשה ללא צדקה לא ניתן לכונן חברת צדק אמיתית.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה