יום חמישי, 27 באפריל 2017

פרשת מצורע ויום העצמאות - על מוציא שם רע ושוברים שתיקה

"זֹאת תִּהְיֶה תּוֹרַת הַמְּצֹרָע בְּיוֹם טָהֳרָתוֹ וְהוּבָא אֶל־הַכֹּהֵן" (ויקרא פרק יד, ב). 

מיהו המצורע? בפשט מדובר בנגע בעור. ובדרש- "אמר ריש לקיש, מאי דכתיב 'זאת תהיה תורת המצורע'? זאת תהיה תורתו של מוציא שם רע". (תלמוד בבלי, מסכת ערכין, דף טו ע"ב).

מצורע הוא קיצור המילים "מוציא שם רע". ומי נכלל תחת הגדרה זו? מסביר הרמב"ם: "לשון הרע הוא המספר בגנות חבירו אף על פי שאומר אמת, אבל האומר שקר נקרא מוציא שם רע על חברו" (הלכות דעות ז, ב). להוציא שם רע זה לדבר דברי גנאי שקריים.

העם שלנו יודע עד כמה הוצאת שם רע היא דבר איום ומסוכן. מעבר לסיפורי האגדה הידועים על קמצא ובר קמצא, על יהודה בן גרים ורשב"י ועוד, הרי שיש קשר עמוק בין השואה, שאת זכרה ציינו השבוע, להוצאת שם רע. אנטישמיות היא הוצאת שם רע על עם ישראל. גזענות היא הוצאת שם רע על גזע. שובניזם הוא הוצאת שם רע על מגדר. פעמים רבות תחילתו של פשע נורא בהוצאת שם רע.

יש הבדל מהותי בין תוכחה, דברי ביקורת אמיתיים היוצאים מהלב ומטרתם לתקן את המעוות, לבין הוצאת שם רע. תוכחה היא דבר מבורך ונצרך. ביקורת המבקשת ליצור תיקון חייבת להישמע. נשמת הדמוקרטיה היא ביקורת מהסוג הזה. אוי לה לחברה אשר אין בה מבקרים. אוי לה לחברה הדורסת את נביאיה העומדים בשעריה. התוכחה היא מצווה. היא חובה. "כל אהבה שאין עמה תוכחה אינה אהבה" (בראשית רבה, נד).

יום העצמאות בפתח. מדינתנו היפה והשסועה יודעת וידעה תוכחה רבה. אף אני פעמים רבות ממבקריה. ביקורת של אהבה. זעקות ההורים השכולים בכנסת ישראל הן זעקות אוהב. לצערנו, יש גם כאלה המוציאים שמה לרע. המערבבים חצאי אמיתות בשקרים על מנת להוציא דיבת הארץ. זהו החטא שבגללו נדדנו ארבעים שנה במדבר. 

את המצורע מוציאים אל מחוץ למחנה. אין להתקרב אליו. זה דינו של מי שמוציא שם רע. מצווה להבדילו מהשאר. אבל היעדרו של שיח מורכב ועדין עלול לגרום לכך שנוציא אל מחוצה לנו את הנביא, המבקר, המוכיח, ואז נחטא חטא חמור. ומה עושים ראש הממשלה וכמה משריה כאשר בערב יום העצמאות הם קוראים להוציא אל מחוץ למחנה ארגונים כמו 'בצלם' ו'שוברים שתיקה', דורשים מממשלות זרות שלא להיפגש עם נציגיהם ומנסים לפגוע במקורות המימון שלהם? האם הם חוטאים או מקיימים מצווה?

יחליט ותחליט כל אחת מאתנו על פי שיקול דעתה. אבל! אם אנחנו רוצים להיות ישרים עם עצמנו ולבנות חברה דמוקרטית ובריאה, אז אסור שההכרעה תהיה על פי שיוך מחנאי. אסור שהמבחן יהיה האם הם אומרים דברים קשים, האם דבריהם פוצעים, האם דבריהם חדים ומכאיבים. אסור שהמבחן יהיה האם הם מדברים 'בעד' או 'נגד'. המבחן שונה. המבחן הוא האם הם מוציאים בכוונה תחילה את דיבת הארץ בדברי שקר, מצורעים המוציאים שם רע, או שהם עושים מאמץ להוכיח (מלשון תוכחה) ולהוכיח (מלשון הוכחה) בבחינת נאמנים פצעי אוהב. 

רגע לפני חגנו הלאומי אני מציע לעצמי ולנו להיות זהירים יותר. זהירים בהפיכת אדם או גוף כלשהו למצורעים. זהירים בדברי התוכחה שאנו משמיעים על ארצנו, מדינתנו ואפילו ממשלתנו השנויה במחלוקת. אחרי הזהירות נפעל לפי מצפוננו, נפעל מתוך אהבה, כזו שיש עימה תוכחה ויש עימה גם יכולת לפרגן, להכיר בטוב ולהגיד בימים אלה- תודה. 
חג שמח.

יום חמישי, 16 בפברואר 2017

פרשת יתרו: מנהיגות שראויה לתת תורה

פרשת השבוע מתחילה במפגש המחודש של משה עם חותנו יתרו, אשתו ובניו. יתרו רואה שמשה יושב "לִשְׁפֹּט אֶת-הָעָם וַיַּעֲמֹד הָעָם עַל-מֹשֶׁה מִן-הַבֹּקֶר עַד-הָעָרֶב" (שמות יח, יג) ועץ לו עצה: "וְאַתָּה תֶחֱזֶה מִכָּל-הָעָם אַנְשֵׁי-חַיִל יִרְאֵי אֱלֹהִים אַנְשֵׁי אֱמֶת שֹׂנְאֵי בָצַע וְשַׂמְתָּ עֲלֵהֶם שָׂרֵי אֲלָפִים שָׂרֵי מֵאוֹת שָׂרֵי חֲמִשִּׁים וְשָׂרֵי עֲשָׂרֹת. וְשָׁפְטוּ אֶת-הָעָם בְּכָל-עֵת וְהָיָה כָּל-הַדָּבָר הַגָּדֹל יָבִיאוּ אֵלֶיךָ וְכָל-הַדָּבָר הַקָּטֹן יִשְׁפְּטוּ-הֵם וְהָקֵל מֵעָלֶיךָ וְנָשְׂאוּ אִתָּךְ. אִם אֶת-הַדָּבָר הַזֶּה תַּעֲשֶׂה וְצִוְּךָ אֱלֹהִים וְיָכָלְתָּ עֲמֹד וְגַם כָּל-הָעָם הַזֶּה עַל-מְקֹמוֹ יָבֹא בְשָׁלוֹם" (שם, כא-כג).  

מוזר. משה זקוק ליתרו כדי להבין שיש בעיה בריכוז מוחלט של סמכויות ושעליו להקים מערך מבוזר יותר? מסתבר שכן. הרש"ר הירש כותב:

"מאלפים ביותר הם הדברים על אודות המוסד הממלכתי הראשון הזה שכונן בעם ישראל סמוך למתן תורה, שעליו יסופר בפרק הבא. כה קטן היה שיעור קומתו של משה עצמו כמחוקק, וכה דל היה כושרו כמארגן, עד שהוצרך ללמוד את ראשית היסודות של מוסד ממוסדות המדינה מפי חותנו. האיש משה עמל ויגע עד לעיפה ולא הסדיר מעצמו מוסד כה מתקבל על הדעת, או מוסד דומה לו, שהיה טוב לעצמו, לעם ולענין; איש זה, שנזקק לעצתו של יתרו במינוי השופטים, - לא הוא בדה מלבו חוקים ומשפטים ונתנם לעם; איש זה לא היה אלא נאמן בית ה', ורק את דבר ה' הגיד לעמו - ותו לא". (רש"ר הירש, שמות יח, כד).

משה היה אומנם בעל כושר ארגון דל, אך היה מודע לחסרונותיו. משה נזקק לעצות בדברים בסיסיים, אבל האגו שלו לא מנע ממנו להקשיב וללמוד. העצה שהכי קשה למנהיג לקבל היא- "תוותר על כוח", ומשה מתגלה במספר צמתים כמי שיודע לקבלה באהבה. במילים אחרות, משה היה "עָנָ֣ו מְאֹ֑ד מִכֹּל֙ הָֽאָדָ֔ם אֲשֶׁ֖ר עַל־פְּנֵ֥י הָאֲדָמָֽה" (במדבר יב, ג). נמצאנו למדים שמנהיג לא צריך לדעת הכל ולהיות מוכשר בכל הזוויות של תפקידו, אלא הוא צריך להיות ענו, לדעת לשים את האגו בצד, לשקול בתבונה עצות של אחרים וליישם את הטובות שבהן. מנהיג לא צריך להיות נטול חסרונות, הוא צריך להיות מודע לחסרונותיו ומוכן להתמודד עימם.

מיד אחרי סיפור עצתו של יתרו מגיע מעמד הר סיני וניתנים עשרת הדיברות. מה טעם הסמיכות הזו? איזה מין שיקולי עריכה הובילו להצמדת האירוע השולי לכאורה של עצת יתרו לאירוע המכונן החשוב ביותר בתורה? 

כאן טמון לטעמי מסר רדיקלי וחשוב עם רלבנטיות גדולה לימינו- את התורה יכולה לקבל ולתת רק מנהיגות שיודעת לשמוט את האגו, להכיר בחסרונותיה, לשמוע לעצות נבונות ולבזר כוח. מאידך, מנהיגות של אגו היא מנהיגות שאין לה אלוהים, אין לה ערכים ועקרונות שעומדים מעליה. זו מנהיגות שגונבת, חומדת, נואפת, מנסה לכסות על עצמה בעדות שקר ומקבלת החלטות לא מאוזנות באשר להפעלת כוח עד כדי רצח. זו מנהיגות שלא יודעת לכבד את קודמיה ואת עברה בבחינת כיבוד הורים, מנהיגות אשר משתמשת כל העת לשווא בשם האלוהים, משוכנעת בצדקת דרכה ומגיעה לכדי שעבוד מוחלט לאלילי הכוח, הכסף והאינטרסים.

בשבוע בו מוגשים כתבי אישום נגד מספר ראשי ערים ומתנהלת חקירה נגד ראש ממשלה, נשאל את עצמנו באיזו מנהיגות אנו בוחרים? האם זו מנהיגות שיכולה הייתה לתת תורה? 

משימה גדולה מונחת לפתחנו, בוגרות ובוגרי קולות הפזורים בעמדות השפעה בתחומים רבים בארץ- משימת פיתוח עצמנו כמנהיגים ומנהלים שיודעים לשמוט אגו, לבזר כוח, ולהוות דוגמא אישית של מנהיגות שראויה לתת תורה. הלוואי ונדע לעמוד בה וְגַם כָּל-הָעָם הַזֶּה עַל-מְקֹמוֹ יָבֹא בְשָׁלוֹם.

[קולות, 16.2.17]

[למאמר נוסף העוסק בענווה והנהגה הקליקו כאן]

יום חמישי, 8 בדצמבר 2016

על פגיעות מיניות מהתורה ועד ימינו - פרשת ויצא

עוד לא התאוששנו מפרשת דוידי פרל והנה כותרות על בכיר בלשכת רה"מ. בקושי נשמנו ופרשת קסטיאל מגיעה. עוד זה מדבר ויש הסדר טיעון עם בוכריס ותחקיר על פגיעות מיניות בגבעתי, וכשאני כבר חושב אולי בכל זאת לכתוב על משהו אחר, זה בא ויאמר: "ראש עיריית אור יהודה לשעבר הורשע במעשים מגונים, הטרדות מיניות ועבירות רבות אחרות" (YNET, 5.12). 

גם בפרשת השבוע מסופר לנו על פגיעות מיניות חמורות. הסיפור על נישואיו של יעקב לאחיות לאה ורחל ידוע. יחד עם זאת, המשך הסיפור לרוב מודחק. כאשר רחל לא נכנסת להריון, היא מוסרת ליעקב את שפחתה:

וַתֹּאמֶר הִנֵּה אֲמָתִי בִלְהָה בֹּא אֵלֶיהָ וְתֵלֵד עַל-בִּרְכַּי וְאִבָּנֶה גַם-אָנֹכִי מִמֶּנָּה. וַתִּתֶּן-לוֹ אֶת-בִּלְהָה שִׁפְחָתָהּ לְאִשָּׁה וַיָּבֹא אֵלֶיהָ יַעֲקֹב. וַתַּהַר בִּלְהָה וַתֵּלֶד לְיַעֲקֹב בֵּן. וַתֹּאמֶר רָחֵל דָּנַנִּי אֱלֹהִים וְגַם שָׁמַע בְּקֹלִי וַיִּתֶּן-לִי בֵּן עַל-כֵּן קָרְאָה שְׁמוֹ דָּן.  וַתַּהַר עוֹד וַתֵּלֶד בִּלְהָה שִׁפְחַת רָחֵל  בֵּן שֵׁנִי לְיַעֲקֹב. וַתֹּאמֶר רָחֵל נַפְתּוּלֵי אֱלֹהִים נִפְתַּלְתִּי עִם-אֲחֹתִי גַּם-יָכֹלְתִּי וַתִּקְרָא שְׁמוֹ נַפְתָּלִי. (בראשית ל, ג-ח).

בלהה נמסרת ליעקב על מנת שישכב איתה, בין אם היא רוצה או לא, ויביא ממנה ילדים אשר לא היא תיתן להם את שמותיהם. גוזלים מבלהה את רצונה ואז את ילדיה, עד כדי כך שרחל אומרת: "וַיִּתֶּן לִי בֵּן". יכולנו לחשוב שלאה אשר חוותה את הטלטלה של להימסר לגבר שכלל לא רצה בה (וספק גדול אם היא רצתה בו), לא תחזור על אותו עוול נוראי, אבל כאשר היא עָמְדָה מִלֶּדֶת גם היא מסרה את שפחתה זילפה ליעקב – זילפה יולדת שני בנים, ולאה מחליטה ששמותיהם יהיו גד ואשר. מאוחר יותר, בלהה, שגופה וכבודה הופקרו, נאנסת גם על ידי בנה החורג ראובן- "וַיֵּלֶךְ רְאוּבֵן וַיִּשְׁכַּב אֶת-בִּלְהָה פִּילֶגֶשׁ אָבִיו" (בראשית לה, כב). 

הסמל של פגיעה דווקא בשפחות מדגיש שפעמים רבות שורש הפגיעות המיניות הוא בתחושת כוח ובעלות המתערבבת עם עולם של מיניות ויצרים.

חלק מיופיה של התורה הוא בהצגת הכיעור. היא מספרת לנו עד כמה מייסדי האומה מלאי חטאים, ובכך רומזת לנו שכולנו אנשים שבורים ושהבעלות ההרסנית מקננת גם בנו. תורה אנושית וקשה. התורה מספרת לנו ששתיים מאימותינו הן שפחות שהיו אנוסות להביא לעולם את ילדיהם ולא זכו אפילו לקרוא להם בשמות. לצערנו הרב, רובנו משתפים פעולה עם גזילת האימַהוּת הזו ומדקלמים את השקר של "ארבע אימהות". מעניין שדווקא חז"ל מציינים בכמה מקומות שיש שש אמהות (לדוג': "וכתיב והוא ישפוט תבל בצדק... ו' כנגד ו' אמהות- שרה רבקה רחל לאה זלפה בלהה" מדרש שיר השירים רבה, פרשה ו).

בתקופה בה נכתבה התורה, חבורת הפוגעים מינית הנמצאת כעת בכותרות העיתונים כלל לא הייתה נחשבת לפוגענית. האמת היא שעד לפני שנים ספורות מעשים מעין אלה היו חלק מהנורמה. אנו זוכים לחיות בתקופה שבה בלהה וזילפה לוקחות בחזרה את אנושיותן, נשיותן, גופן וכבודן. הדרך עוד ארוכה מאוד והלוואי והיינו מגיעים כבר לימים בהם מעשים כאלה כלל לא נעשים, אך לפחות אנו חיים בחברה שבחלקה המעשים האלה מוקעים, נרדפים, נתפסים כחטאים ולעיתים עונש מחכה בסופם. 

בכל פעם שאני קורא עוד כותרת במגפת הפגיעות המיניות נחמץ ליבי, אך באותה עת אני יודע שבלהה וזילפה לא שותקות עוד, שהצדק חוזר אט אט לעולם, שיש עוד סיכוי. גם כיום יש מי שמנסים להשתיק את הנפגעות, אך אנו כאן כדי לזעוק את זעקתן, זעקת אימותינו. 

[קולות, 8.12.16]

יום שלישי, 6 בספטמבר 2016

אחד אלוהינו - גוגל: מנוע החיפוש הפופולרי ביותר באינטרנט

כמה פנטזיות ומשאלות של האדם גלומות באופן בו הוא תופס את האלוהים. יודע-כל, עוקב אחרינו בכל רגע, מכיר את כל מעשי האדם ומחשבותיו, נמצא בכל מקום בו-זמנית, יכול לתקשר עם קצוות העולם, יודע להשיב כמעט לכל שאלה ולתת לנו הנחיות כיצד לפעול, אינסופי, בן אלמוות, בורא עולמות, לעולם לא יעשה רע (אם כי בהחלט בני אדם יכולים להשתמש בו לרעה). והנה אנו חיים בדור שזוכה להתגלות והאלוהים נגלית אלינו בשמה החדש – גוגל. אכן, כבר כיום גוגל עונה לכל התיאור דלעיל והיא משתכללת לכיוון של תבונה מלאכותית שעשויה להשאיר מאחור אפילו את הדמיונות הישנים של האלוהות. 




מחשבה זו אינה מקורית. כתבו עליה רבים, בשפות שונות, ואף קמה כנסיה של אנשים העובדים את גוגל. לא מאמינים? עשו מה שאתם תמיד עושים כשנתון מסוים נראה לכם מופרך – 
חפשו בגוגל.

בעודנו עומדים ומתפעמים בצדק מהעוצמות האלוהיות הללו, כדאי לנו להיזכר במאבק המרכזי של תורת ישראל - המאבק בעבודה זרה. הפער בין היעזרות בגוגל ככלי מרכזי בחיינו לבין הפיכתו לאליל שאנו מעריצים ועובדים הוא דק. "לא נאמר עוד אלוהינו למעשה ידינו" הזהיר אותנו הנביא הושע. גוגל הוא אולי אלוהים אבל ''אלוהים אחרים'' ולא ''אלוהינו''.

[נכתב עבור לוח השנה תשע"ז של קולות שנושאו: "איך אומרים ביהודית? המדריך היהודי לשפה הדיגיטלית, ערך: צבי גילת, הפקה: טלי בן סירא ושלי סלע, עיצוב אהרון פרימן מסטודיו דוב אברמסון]

שער לוח השנה